מי כאן העיוור? לפני כחודשיים הוזמנתי להרצאה באחד מגופי המודיעין הבכירים של צה"ל, בנושא "50 שנה למלחמת יום הכיפורים - מרחבי עיוורון". התחושה הייתה בהירה: אנחנו, אלה ש"רואים", מבקשים להבין מה גרם "להם" לֲַעיוורון. איש לא העלה על דעתו עד כמה אנחנו אלה שעיוורים. לא העליתי על דעתי שאינני עוסק בעיוורונם של מנהיגי העבר, אלא בעיוורון של מנהיגי ההווה.
מה לא ראינו? העיוורון המרכזי בהיר: ניהלנו מול ערביי עזה, וחמאס בתוכם, מאבק לאומי, מדיני וביטחוני. סירבנו להבין שמדובר במאבק דתי. חמאס לא רוצה לכבוש אותנו, הוא רוצה להרוג אותנו. לרצוח אותנו בשם האל.
לא רצינו להכיר בכך. העברנו כסף, ניהלנו משא ומתן עקיף, פתחנו את הגבול לסחורות. חשבנו שרווחה כלכלית, פרנסה, תביא שקט עלינו וגם עליהם. חשבנו על עולם נאור, נשבינו בקסמיהם של הוגים מטעם עצמם שהבטיחו לנו שמלחמות העתיד תהיינה שונות. אבל את האמת לא רצינו לראות: הם ג'יהדיסטים, והם לא ינוחו עד שירצחו באכזריות את כולנו.
התבלבלנו. המאה ה־20 והמאה ה־21 הביאו להתפתחות עצומה בדרישה לחירות, לחופש דעות, לחופש ביטוי. אבל המאבק הצודק הזה גם בילבל אותנו. הפסקנו להיות נחושים אל מול רעיונות זוועתיים. הנחנו שלכל אדם זכות להביע את עמדתו. שחקנו את היכולת להבחין בין טוב לרע. טישטשנו את הפער העמוק שבין אמת לשקר. החלפנו צדיק ברשע.
אני מקווה שהזוועות הללו יגרמו לנו להפסיק עם הטרלול הזה. יש רעים, ויש טובים. נקודה. ולרע אין מקום, ואין לגיטימציה.
ועוד נקודה: זוועות רבות בעולם נעשו בחסות חקיקת חוקים ויצירת כללים בינלאומיים. הכנסת הרוצחים ותומכיהם תחת מכבסת הדין הבינלאומי מהווה עוד דוגמה לבלבול שאחז בנו.
על מה המלחמה? אנחנו לא נלחמים למענה של מדינת ישראל ולשם ביצור מחדש של הגבול הדרומי - אנחנו נלחמים על עתיד העולם. אזרחי פריז, לונדון וניו־יורק צריכים לדעת שהמאבק שלנו בחמאס נועד גם כדי להגן עליהם. אסור שיתבלבלו. מי שמכיר את ערכי הג'יהאד ואת הפרקטיקה הדאעשית יודע שאתמול הם רצחו בקיבוץ בארי, ומחר יעשו זאת בשדרה החמישית או בשאנז אליזה.
חסיד אחד בסדום? בני ישראל יצאו ממצרים. זה היה נס גדול. עם של עבדים יצא לחירות בנעריו ובזקניו. ביום השביעי נבקע הים, בני ישראל עברו ביבשה, המים כיסו את המצרים שטבעו בים. מאז, אלפי שנים, נוהגים יהודים לומר הלל שלם בכל ימי הפסח, למעט ביום השביעי. מדוע? הנה תשובתם של חכמים: "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?" אומנם, החובה להילחם בהירה, אבל אין לשמוח על מותם של בני אדם.
הנה המבחן של תושבי עזה: הלוואי שאחרי המלחמה יתברר שלמישהו מכם, אחד או אחת, מגיע "אות חסיד אומות העולם", שאחד או אחת מכם סיכנו עצמם רק כדי להיטיב תנאים של ילדה, שהפכו את כל בתי המרקחת בעזה כדי לאתר תרופות לקשישה שבני עמכם שבו. אחד, אחת, חסידי אומות עולם, כאלה שיכולים להוות קרן אור בשדה החושך.
עכשיו נלחמים, הדם רותח. הלב מאבד פעימות, הנשימה כבדה. האחדות והסולידריות מפעימה. גילוי הגבורה, עוד יועברו מדור לדור. אבל כל אלה לא מכסים על האתגר העצום: מדינת ישראל חייבת חזון חדש, חוזה חדש.
חוסר האמון של אזרחים רבים בכל מסגרות השלטון מהווה תמרור אזהרה חמור. אנחנו חייבים לפעול לכינונו של חזון ישראלי חדש, הכולל מנהיגות המחויבת לערכי הליבה של מדינת ישראל, תוך גילוי ענייניות, הוגנות, מקצועיות ויושרה. אנו חייבים מובילי דרך צנועים שיוהרה איננה סימן ההיכר שלהם, אחרת, נשוב וניפול במלכודת העיוורון.
שי פירון הוא נשיא תנועת "פנימה" ושר החינוך לשעבר
אנחנו נלחמים על עתיד העולם. אזרחי פריז, לונדון וניו־יורק צריכים לדעת שהמאבק שלנו בחמאס נועד גם כדי להגן עליהם. אתמול הם רצחו בבארי, ומחר יעשו זאת בשדרה החמישית או בשאנז אליזה
