באחד הערבים הטרופים חיפשתי את אחת מבנותיי במשך רבע שעה. 17 דקות, ליתר דיוק. ידעתי שהיא על הכביש, בדרך לניחום אבלים, שבסיומו תחזור לישון אצלנו. בעלה מגויס. וחדר האורחים, שאוכלס על ידי פליטים תל־אביביים למהדרין שבדירתם אין ממ"ד, בדיוק התפנה. אבל אז שמענו אזעקה וירדנו לממ"ד והיא סימסה "בומים מטורפים" ואחרי זה נעלמה. צילצלנו, כתבנו ואין תגובה. במשך 17 דקות תמימות הידיים שלי רעדו. במשך 17 הדקות האלה חוויתי הכל. הלב שלי טס על 200 והמצח נשטף בזיעה. רק כשנכנסה ההודעה "אני בסדר", חזרתי לנשום.
אם זה מה שעבר עליי במשך 17 דקות, נסו לדמיין מה עובר על האמהות והאבות והסבתות והסבים וכל בני המשפחות של הילדים שנחטפו לעזה. אין להם יום ואין להם לילה. כבר 11 ימים הם לפותים בחרדה.
אל תיתנו לילדים שלהם לגדול בעזה. הם ילדים.
* * *
בילדותי, כשנחשפתי לראשונה לזוועות השואה, התקשיתי לעכל את היקפה. שישה מיליון יהודים היה עבורי מספר עמום ומעורפל. בעצתה של מורה־לחיים אימצתי קורבן אחד. חיפשתי רבות עד שמצאתי ילד כבן גילי והתבוננתי בתמונתו המטושטשת וחקרתי את תולדות חייו.
גם בשבת השחורה העיניים שלי נצמדו לשתיים מהחטופות. אחיות זהובות שיער מקיבוץ ניר עוז. רז בת ארבע וחצי, אביב בת שנתיים וחצי. למי הן בוכות בלילה? קר שם, במקום המסתור? יש שמיכות? אוכל? לא אחת גואה בי הדחף לצלצל לאמא שלהן ולשאול אם לאביב עדיין יש מוצץ, ואם כן, אז איך היא מסתדרת בלעדיו. אני מסתפקת במחשבות על רז ואביב, ושולחת להן חיבוקים מהלב.
גם עפרי, יובל ואוריה, שנחטפו לעזה עם אמם הגר, מלווים אותי בשגרת היומיום. אביהם, אביחי, התייצב בפתח הקריה להפגנת מחאה. מה כבר אפשר לומר לו? "אתה גיבור"? "עלה והצלח"?
אני מבקשת: אל תיתנו לילדים האלה לגדול בעזה. הם לא לוחמים, הם בסך הכל ילדים.
* * *
בתמונות הילדים שנחטפו לעזה, מופיע איתן יהלומי בן ה־12 עם חתול. רואים שהם חברים טובים. האם החתול ישן עכשיו במיטתו הריקה של הילד ומחכה לשובו? ואוהד מונדר־זכרי בן ה־9 חבוש בכובע עם מצחייה הפוכה, משקפיים על גשר אפו. כמה אני מקווה שהם לא נשברו לו במהלך הריצה. ואריאל ביבס, ג'ינג'י בן 4 עם הבעה קונדסית. וכולם נראים כל כך שלווים ורגועים. איך הם נראים עכשיו?
אל תיתנו לילדים שלנו לגדול בעזה. הם לא בני ערובה, הם רק ילדים.
* * *
אם אתם, בצמרת המצמררת, לא יודעים דבר על מקום הימצאם, תנו להורים את היחס המינימלי. תסתכלו להם בעיניים ותגידו: "אנחנו לא יודעים". האמת תמיד עדיפה על השקר. וזה לא המחדל היחיד שלכם.
וגם, תחשבו פעם נוספת לפני שאתם מכריזים על התוכנית לשטח את כל עזה. כי אי שם בעזה יש לנו ילדים שרוצים לגדול בבתיהם.
העיניים שלי נצמדו לשתיים מהחטופות. אחיות זהובות שיער מקיבוץ ניר עוז. רז בת ארבע וחצי, אביב בת שנתיים וחצי. למי הן בוכות בלילה? קר שם, במקום המסתור? יש שמיכות? אוכל?