ישראל הייתה צריכה אתמול, ואם לא אתמול היום, ואם לא היום מחר, להציע עסקה לחמאס, שתכלול שחרור של כל החטופים ופירוז הרצועה. הצעה מפתיעה? כן. יש צורך לצאת מהקופסה. הטבח המחריד שבוצע על ידי חמאס־דאעש לא דומה לשום דבר שישראל התמודדה איתו מאז הקמתה. הופתענו. נכשלנו. התמכרנו לקונספציה שכשלה. אנחנו אפופי צער וזעם. אנחנו מאוחדים בנוגע למטרה – בין אם נקרא לה חיסול חמאס ובין אם חיסול היכולת הצבאית של חמאס.
אבל נדמה שבכל מה שקשור להמשך, אנחנו צועדים בדיוק, אבל בדיוק, באותו מסלול שכבר נכשל בכל העימותים הקודמים. אנחנו נכנסים למלכודת ידועה מראש שאליה נכנסנו בעיצומם של העימותים הקודמים, גם מול חיזבאללה וגם מול חמאס.
זה תמיד מתחיל במתקפת טרור או בפעולה צבאית. כל העולם החופשי מצהיר מיד שמדובר בהתקפה ברברית, והפעם היא כמובן הרבה יותר ברברית, ולכן זכותה של ישראל להגן על עצמה. ישראל פותחת במבצע צבאי, ומשיגה תמיד חלק, רק חלק, ממטרות המלחמה. זה קורה משום שיומיים אחרי שהמבצע מתחיל – מתחיל גם הקמפיין האנטישמי, אין מילה אחרת, נגד ישראל. הפעם לא היה צורך להמתין. פעולת הטבח בחג שמחת תורה אפילו לא הסתיימה – והקמפיין נגד ישראל החל. בארה"ב, למשל, לפי סקר של ABCNEWS, 49% תומכים בסיוע האמריקאי לישראל, על רקע העימות עם חמאס, ועוד 23% חושבים שארה"ב צריכה לעשות יותר. רק 18% חושבים שארה"ב צריכה לעשות פחות. יש עוד סקרים. כולם מצביעים על תמיכה די רחבה בישראל.
אל נא נטעה. זה תהליך צפוי וידוע מראש. הזדהות בשלבים הראשונים, עוברים עוד ימים, והתמונות הקשות מהרצועה מתרבות – התמיכה הולכת ויורדת. האם אפשר לשנות את המסלול הידוע מראש? כרגע נתפס חמאס כמי שנושא באחריות מלאה על מה שקורה. הקמפיין הצליח. חמאס הוא דאעש. אבל המטוטלת נעה. יש מי שמנסה לטעון שהפעם הסיפור שונה. האכזריות של חמאס, שמצדיק את הביטוי "איסלאמו־נאציזם", בהחלט משחקת לרעתו. אבל לא לעולם חוסן. בעולם שמושפע בעיקר מתמונות הרס – המטוטלת כבר זזה. ה־BBC כבר שם. כותרת ראשית סיפרה שלשום ש"ילדים בין ההרוגים בהפצצה ישראלית על שיירה שנמלטה במסדרון הבטוח". כתב אחר של אותה רשת, פלסטיני שהוא ומשפחתו נמלטו מצפון הרצועה, מספר על הסבל האיום והנורא של הפליטים שמציפים את העיר חאן־יונס. הנה, הם כבר המסכנים. הם שוב הקורבנות, מול ישראל האכזרית. כך שכדאי להבין. גם אם הפעם זה קצת יותר איטי, ישראל צועדת בדיוק במסלול שידוע מראש שמוביל ללחץ בינלאומי שיגרום לעצירת המלחמה לפני השגת המטרה.
אז מה עושים? יוצאים מהקופסה. סוטים מהמסלול. מעבירים לחמאס אולטימטום: ישראל לא תסבול עוד רקטות ועוד טרור. אין מדינה שתסבול דבר כזה. ישראל לא תסבול החזקת חטופים בידי ארגון טרור. ולכן, ישראל מעניקה לכם 24 או 48 שעות כדי להתעשת, להודיע על פירוז הרצועה ועל שחרור כל החטופים. אין לנו רצון לפגוע בשערה אחת משערות ראשו של ילד פלסטיני, שאתם הופכים אותו למטרה, כאשר אתם מסתתרים מאחורי גבו והופכים אותו למגן אנושי. אין לנו עניין בהריסת תשתיות. יש לנו עניין בשכנים שחיים ברווחה ועוסקים בשיקום חייהם. אנחנו מכריזים על הפסקת אש חד־צדדית. הכדור אצלכם. אם תיענו בחיוב, ייכנס כוח בינלאומי כדי להחזיר את החטופים ולפרק את תעשיית המוות. אם תענו בשלילה, כל מה שיקרה מכאן ואילך הוא באשמתכם, ובאשמתכם בלבד.
רגע, אבל חמאס לא יסכים, אמר לי שר בכיר. אתה צודק, עניתי לו. אבל, הוספתי, לא יהיה כלי תקשורת בעולם שיוכל להתעלם מהצעה דרמטית שכזאת של ראש הממשלה. עכשיו, שאלתי, אני יודע מה ישראל תרוויח מהצעה כזאת. אבל מה היא תפסיד? הוא חשב וחשב, ואמר לי – אתה צודק. אין לישראל מה להפסיד.
הצעה כזאת לא תשנה את התמונה הצבאית. אבל אם כבר הכניסה הקרקעית מתעכבת, וכנראה שיש סיבות שהיא מתעכבת, אז כדאי לנצל את הזמן הזה לצורך מילוי המצברים בחזית האזרחית של דעת הקהל הבינלאומית. הדלק של הזוועות, שהטו את הכף לטובת ישראל, הולך ונגמר. יש צורך שיהיה ברור שחמאס אשם בעוד ועוד עיי חרבות. יש צורך שתושבי הרצועה יידעו שגם ברגע הקריטי הזה, חמאס מעדיף מוות על פני שיקום. יש צורך בדלק נוסף. הוא לא עולה לנו אגורה שחוקה אחת.
אדוני ראש הממשלה, אין לנו מה להפסיד. לך על זה.
