אורן פרץ, אמא לארבעה ילדים, נולדה בשדרות לפני 45 שנה ומעולם לא עזבה את העיר. "באף הסלמה לא ברחתי", היא מספרת. "אבל הנורא מכל קרה. לא יודעת איך החיים שלנו יחזרו להיות מה שהיו".
מאז החלה המלחמה פונו לבתי מלון 44,178 מתושבי העוטף, ובימים האחרונים החל גם פינוי של תושבי שדרות, ביניהם המשפחה של אורן, שהחליטו לברוח אחרי ימים שלמים בהם היו נצורים בביתם תחת מטחים כבדים וללא חשמל. "זה לא פשוט, את פליטה בארץ שלך", היא אומרת. "אספנו מה שאפשר לשקיות, לא יודעים אפילו מה הכנסנו לשם. המדינה לא מבינה את המשמעות. איבדנו חברים בעיר, ואנחנו יושבים פה על רצפה של בית המלון בהלוויות בזום כי אנחנו לא יכולים להגיע לשם. כך קברנו את מתינו – בזום".
גם רויטל סויסה, אמא לשישה משדרות עזבה: "הרגשתי שאני חייבת לעוף מהעיר, שאני לא מרגישה ביטחון. איך אגן על הגוזלים שלי? זו טראומה קשה. ביום שישי הייתה נפילה בבניין לידנו והרסיס פגע בדלת של חלון הממ"ד וחדר פנימה. התחושה היא שגם המקום הכי מוגן, הוא לגמרי לא. מה שקרה בשבת זו פגיעה קשה באמון ובביטחון. אנחנו מרגישים כמו פליטים. שאין לנו לאן לחזור. נכנסנו לאוטו מבלי לקחת איתנו כלום. העמסנו את ששת הילדים וברחנו כל עוד נפשנו בנו. אפילו בגדים לא לקחנו".
בשבוע האחרון מלווים את המפונים במלונות צוותים של משרד הרווחה. "רבים מהאנשים צריכים מענים רגשיים", מספרת חלי ברזילאי, עובדת סוציאלית שמאז תחילת המלחמה מנהלת את בתי המלון מטעם הרווחה. "מילדים שלא מצליחים לישון בלילה, עד אנשים מבוגרים בטראומה".
