"קובי התקשר ואמר לי שהוא ניצל, שהגיעו חיילים לחלץ אותם. שלחתי הודעה בקבוצה שקובי בחיים. אבל אחרי כמה שעות כשהוא לא ענה לי, ובמקביל הגיעו שיחות מחברים שלו מקבוצת הריצה, הבנתי שקרה לו משהו".
כך סיפרה רינת, אחותו של קובי פריאנטה ז"ל, תושב שדרות שנרצח בשבת שעברה. "רצתי לבית החולים ברזילי לחפש אותו ולא מצאתי", היא משחזרת את רגעי האימה. "ואז הגיעה בשורת המוות שקיבלתי בשיחה מחברה בעירייה".
קובי היה קרוי על שם דודו, יעקב קובי פריאנטה, שנפל במלחמת יום הכיפורים. "זה צירוף מקרים מצמרר", אומרת האחות. "אחרי שהדוד נהרג, נולדו במשפחה רק בנות. קובי היה הבן הראשון שנולד, שבע שנים אחרי האסון, וקיבל את השם שלו. הדוד שלנו נהרג ב־10 באוקטובר 1973, וקובי נהרג ב־7 באוקטובר אבל נקבר שלושה ימים אחר כך, בדיוק באותו תאריך".
פריאנטה היה חבר בקבוצת הריצה של שדרות, ויום לפני שנרצח שלח בקבוצת הווטסאפ "Sderot Front Runners" את ההודעה: "יוצא מחר בבוקר לריצה ארוכה, יד מרדכי־זיקים". רם חיון ונעמי שטרית אזולאי אישרו את הצטרפותם, והשלושה נפגשו בשעת בוקר מוקדמת בצומת יד מרדכי, העלו סלפי ויצאו לריצה בשטח. כשהיו ליד כביש 4, בעודם תופסים מחסה מהרקטות, עבר ג'יפ עמוס במחבלים חמושים.
"הם לא ראו אותנו למרות שהיינו ממש חשופים", משחזר חיון, היחיד מהשלושה ששרד. "כל רבע שעה עבר עוד רכב של מחבלים. פתאום שמעתי קולות בעברית, הרמתי את הראש וראיתי שזה חיילים שלנו. הם אמרו שאי־אפשר לבצע עכשיו חילוץ, אבל הם ישאירו כוח לאבטח אותנו. היינו באופוריה. פתאום אחד החיילים צעק 'הותקלנו' והתחיל קרב יריות, כשרימונים נזרקים לעברנו.
"אחרי הרימון השני כבר היינו על הקרקע, פצועים. הגיע מחבל וקובי ניסה לברוח. שמעתי צרור יריות ואת קובי צועק ונופל. אחר כך הגיע מחבל מאחורינו. שמעתי יריות והרגשתי פגיעה בגב. את הצרור השני חטפה נעמי שהייתה צמודה אליי. הרגשתי את ההדף. ואז היה עוד צרור, והמחבל לידי נפל. אולי אחד החיילים הפצועים הצליח לירות בו". חיון הפצוע המתין לחילוץ ופונה לביה”ח ברזילי באשקלון.
