אני אשקלונית, אשקלונית גאה, גם אם כבר שנים אני גרה ברמת־גן. המשפחה שלי - האחיות, האחיינים והאחייניות - כולם בנו את ביתם באשקלון, ואני מקפידה להגיע לשם אחת לשבועיים, בשבתות ובחגים. גם בשמחת תורה הייתי באשקלון, שרתי עם אחיותיי ועם שאר המתפללים בבית הכנסת "סיני" בשישי בערב - ככה זה באשקלון, כולם חוגגים ביחד - וחזיתי בשולחנות הערוכים ומוכנים לקראת ההקפות של שבת.
בשבת, בשש וחצי בבוקר, קמתי עם ליאב שלי בת ה־13 לצלילי האזעקה, ונכנסנו לממ"ד. כך החל יום שבת הארור. אזעקה, ועוד אחת, ואי־אפשר אפילו לצאת לשירותים. ישבנו מחובקות. בום ועוד בום, ורצנו להביא את המטענים לנייד, ועוד בום, ורצנו למרפסת. ומעניין מה עם אסתר ומה עם גאולה ואילנה ורחל, רגע, מה קורה, ועוד בום.
ואז החלטתי שלמרות ששבת אדליק את הנייד ואצפה בחדשות. נדרכתי. החששות, הפחדים ומנגד החובה לשדר לליאב שהכל יהיה בסדר. ניגשתי לדלת, בדקתי שהכל נעול, ואז למרפסת. הצמדתי את הכורסה למעקה, והחלטתי שאם אשמע רעש של מחבלים אתפוס את ליאב ואקפוץ למטה מקומה 6.
ואז: בום. ואז עשר דקות רצופות של בומים, ואי־אפשר לנשום. ואני מחבקת את ליאב שלי, ופונה לאבא שלי שבשמיים שישמור עלינו. הוא לעולם לא איכזב אותי. ושוב בום, והנה מסך עשן עוטף את השמיים, ושוב בום לא ייאמן - זה הבית כאן ליד, הרסיסים פגעו במכונית של רוני. ושוב בום. ואני קוראת לליאב, אורזת מהר עד כמה שניתן, ואנחנו יוצאת לרמת־גן בדרך הארוכה והמהירה שלי בחיים. ואז אני מתחילה טיפה לנשום - אבל באשקלון האוויר עדיין לא חזר לאף אחד.
אז אתם, מכובדיי, שרי הממשלה - תתכבדו ותביטו למציאות הזו בעיניים. זו המציאות באשקלון, זו המציאות ההזויה בעיר היפה הזו, עיר ילדותי. לא חשובה ספירת הקילומטרים מהגבול ולא חשובות הוועדות ולא חשובים הקרדיטים או הדיונים האין־סופיים. אשרו לעיר הזו את כל התקציבים שאפשר, כי הם - כן, גם הם, שרים יקרים - הגיבורים של המלחמה הזו. גיבורי אמת ששומרים, ולא רק בסיסמאות, אלא באמת שומרים על הבית. מי ישמור עליהם?
זו המציאות באשקלון, עיר ילדותי. לא חשובה ספירת הקילומטרים מהגבול ולא חשובות הוועדות ולא חשובים הקרדיטים או הדיונים האין־סופיים: אשרו לעיר הזו את כל התקציבים שאפשר
