מסתבר שגם במלחמה יש אופנות, והאופנה עכשיו היא לבקש ולדרוש שוב ושוב מאנשי הצבא, השב"כ, ובעיקר מהממשלה, לקחת אחריות. זו שאלה שעולה כמעט בכל מסיבת עיתונאים, בכל ראיון ובכל פאנל סתמי ככל שיהיה: "האם אתם לוקחים אחריות על האסון שפקד את המדינה ואזרחיה ב־7 באוקטובר 2023?"
וגם יש מי ש"לוקחים אחריות". הרמטכ"ל הרצי הלוי, ראש השב"כ רונן בר, שר האוצר בצלאל סמוטריץ', אתמול גם ראש אמ"ן אהרון חליוה. חלקם אף מוסיפים את המילה "כישלון". רק שלקיחת אחריות בשלב זה היא נטולת ערך למעט התנגחות פוליטית ודה־מורליזציה לציבור - אופנה מיותרת.
שאלות האחריות והכישלון אינן רלוונטיות בשלב זה, ועצם החזרה עליהן גוררת, לפחות ברמה התודעתית, את נוטלי האחריות להתבוסס בכישלון ולא בניצחון. אין לרמטכ"ל, לראש השב"כ, לראש הממשלה ולאף אחד מראשי המלחמה את הפריבילגיה להתעסק במה שהיה, כי זה עלול לחבל במה שצריך לקרות: השמדת חמאס, נטרול כמה שיותר סכנות לחיילי צה"ל בתוך עזה, הכנת הצבא למלחמה מול חיזבאללה, טיפול באתגר החטופים, טיפול בתושבי הצפון בקו העימות, התמודדות עם חמאס ביהודה ושומרון, שמירה על המשק הישראלי, שמירה על תמיכת העולם במהלכים הצבאיים ועוד. מה שהיה בזמן שקדם לאסון ומה שקרה באותה שבת שחורה משחור, עוד ייבחן מכל הזוויות האפשריות.
וגם ברור לכל מי שמפנה את השאלה שהיא אינה תמימה. על פניו מפנים אותה לכל נושאי התפקידים האחראים, אבל ברוח התקופה שקדמה למלחמה והקולות הקיצוניים המעטים שעוד נשמעים, מובן שהמטרה היא נתניהו. אם נתניהו יבחר במילים "אני לוקח אחריות", מיד תעלה שאלת ההמשך התמימה כביכול: "האם הוא כשיר לשרת כראש ממשלה". מכאן, ההידרדרות לשיח שלא רק שאינו תורם לניצחון במלחמה, אלא פוגע בה - מהירה.
וכדאי גם לבחון את הדברים באופן אובייקטיבי. בימים שקדמו למלחמה אחד הנושאים המדוברים היה הסרבנות שקידמה תנועת המחאה נגד הממשלה. עבור תומכי הרפורמה המשפטית, נושא הסרבנות היה המשמעותי והמסוכן ביותר. לאורך כל התקופה נשמעה ביקורת נוקבת נגד שר הביטחון יואב גלנט והרמטכ"ל הלוי, שאינם מטפלים בסוגיה הזו באסרטיביות. ביחסים שבין המחנה הלאומי לרמטכ"ל זכורה גם האמירה של הלוי עם תחילת תפקידו כי "האיום הקיומי הגדול ביותר על ישראל הוא הוויכוח הפנימי". מול גלנט, המשבר היה גדול לא פחות, בעקבות אותו נאום שנשא כשראש הממשלה היה בחו"ל, שהוביל לפיטוריו והבערת הרחובות. כל אלו ועוד נשכחו והתפוגגו לאוויר העולם עם היוודע האסון והיציאה למלחמה. שר הביטחון והרמטכ"ל הם "שרי" המלחמה של ישראל, יש להם תמיכה מלאה של הציבור כולו, כולל המחנה הלאומי - והאחריות היחידה שמוטלת עליהם היא לאמץ את חדוות המלחמה.
לא קיים היום איש בישראל משמאל או מימין שמאמין שהשבת של 7 באוקטובר 2023 תעבור ללא חקירה לבירור הכשלים. יתרה מכך, יש לקוות שהציבור לא יסתפק בהדחה מתפקידים, אלא ידרוש מנבחרי הציבור שלו וממערכת הביטחון טיפול שורש שיעקור את הקונספציה השגויה שבה האמינו רבים בדרג המדיני והצבאי. אבל הבעיה היא לא עם נבחרי הציבור ואנשי מערכת הביטחון, שמתוקף תפקידם לא יוכלו לברוח ממתן תשובות לציבור. השאלה היא מה עם מי שעודדו מרד בצה"ל, מי שכתבו, אמרו ואף התגאו באמירה שבספטמבר לנתניהו לא יהיה צבא. אבל גם זאת - שאלה לאחרי הניצחון במלחמה.
שאלות האחריות והכישלון אינן רלוונטיות בשלב זה, ועצם החזרה עליהן גוררת, לפחות ברמה התודעתית, את נוטלי האחריות להתבוסס בכישלון ולא בניצחון
