באחד מבין עשרות הסרטונים המזעזעים שפירסם חמאס ברשתות, נראה סרטון שבו הם אוחזים בתינוקות. מחבל אחד מנענע תינוק בן מספר חודשים, מחבל אחר מנענע עגלה עם ניו בורן. המטרה הייתה, כנראה, להראות שהם חומלים על הילדים. שיש בהם מן האנושיות. אך בסרטון לא הייתה חמלה, ולא אנושיות. זה היה סרטון מבחיל, מצמרר, מעורר אימה. זה סרטון שחוזר אליי כל לילה, בשינה שלא מגיעה עכשיו מעצמה. לא בלי כדורי הרגעה. כי הם נגעו לנו בילדים. הם נגעו בילדים האלה, את חלקם לקחו איתם, כי הם חיסלו את הכוח החזק בעולם, זה שלעולם לא ייתן למפלצות לגעת בילדים - את ההורים. את האמא שמבטיחה שאין דבר כזה באמת מפלצות, את האבא שהגיע להרגיע אחרי חלום רע. אבל יש מפלצות, ומסיוט כזה אף אחד לא יכול להתעורר. הם נגעו לנו בילדים. הם הרגו לנו את הילדים. הם לקחו איתם את הילדים. ואיתם את העתיד.
בנימין נתניהו, איך אתה ישן בלילה כשחטפו לנו את הילדים? איך אתה מצליח ללבוש את החליפה שלך בבוקר, בדרך ליום של דיונים עם אנשים בחליפות ועניבות, כשבשבת אחת בבוקר נתלשו אזרחים זעירים מהבתים שלהם, בפיג'מות? הם לא עברו סדנת שבי בצה"ל, גם לא תרגולים על יבש. חלקם רק למדו לאחוז בגיר או ללכת או לומר "אמא". לחלקם כבר אין אמא.
עתיד מדינת ישראל תלוי לא רק בחיסול חמאס. עתיד מדינת ישראל - מורלית, לאומית, מוסרית - תלוי בהחזרת הילדים. זה לא פתוח לדיון, לא תת־נושא במשא ומתן. לא משהו שמסמנים עם עט נובע בכוכבית. זה תנאי להמשך החיים כאן. דעו לכם, אנשים בחליפות, שבלי להחזיר את הילדים האלה הביתה לא יישאר לכם דבר מלבד חליפה. לא פודיום לנאום עליו, לא קהל, לא אמון, לא ציבור, לא מדינה. חלקנו אולי ילדו כאן ילדים. אחרים ואחרות יעשו זאת במדינות אחרות, רחוקות־רחוקות, שם מפלצות לא יכולות לחטוף מהמיטה תינוקות. או לא יעשו בכלל. האם מדינה שבה מחבל יכול לשבת לך בחצר הבית ולנדנד את התינוק שלך בעגלה היא מדינה בכלל, או סתם שטח ארעי ומקולל?
תינוק בן תשעה חודשים או שנה או שלוש או 12 - הוא לא חייל. לא משנה כמה מפקירה, רקובה ופושעת הנהגתם, ילדים לא צריכים לשאת במחיר. איכשהו, ומכיוון שהעולם הזה הוא לא מה שסיפרו לנו כשהיינו ילדות וילדים, הם תמיד משלמים מחיר. הם והוריהם, והורי הוריהם. ואין היגיון, ואין הוגנות, ואיפה האלוהים הזה שדיברתם עליו, איפה הוא היה ב־7 באוקטובר? האם גם הוא יתפטר בעקבות האירועים, בעקבות סרטונים על תינוקות בזרועות מחבלים?
סופי שלי, בת שלוש, ציירה השבוע "זיקוקים". ככה אנחנו קוראים לאזעקות, לטילים. כמותה, אלפי ילדים "ברי מזל" שישנים במיטותיהם מציירים מציאות שאסור לנרמל. אין צבעי פסטל שיכולים לטשטש את זה: מגיע להם ולנו כל כך הרבה יותר. או לפחות את המינימום במדינה שמתיימרת להיות לנו לבית - להתעורר בזרועות הורים, לא מחבלים.
עתיד מדינת ישראל תלוי לא רק בחיסול חמאס. עתיד מדינת ישראל - מורלית, לאומית, מוסרית - תלוי בהחזרת הילדים. זה לא פתוח לדיון, זה תנאי להמשך החיים כאן