הנשיא ג'ו ביידן מגיע הבוקר (רביעי) לארץ ויתקבל בתחושה עמוקה, מוצדקת, של הכרת תודה. הוא ישלים ברגליו, בנוכחותו הנשיאותית, את מחוות הסולידריות שהעניק לישראל מאז אירועי 7 באוקטובר. המילים חשובות, אבל חשובים מהן משלוחי הנשק, שיגור נושאות המטוסים וההתחייבות להילחם לצד ישראל אם חיזבאללה יפתח במלחמה בצפון. זה קורה לנו פעם ביובל: מפגן כזה של תמיכה לא היה ולא נדרש מאז מלחמת יום הכיפורים.
עם זאת, יש בביקור ביידן יותר ממה שהעין רואה. אפתח בנקודה שסותרת, לכאורה, את התמונות היפות, המחבקות, שיניב הביקור. לא רק האמון של הישראלים בממשלה עבר טלטלה עזה ב-7 באוקטובר. נדמה שטלטלה דומה עברה על הממשל האמריקני. המסקנה שלהם הייתה שהם אינם יכולים להשאיר לממשלת ישראל את ניהול המלחמה. ההשלכות על אינטרסים אמריקניים ישירים חמורות מדי: ארה"ב לא מוכנה להתגלגל למלחמה עם איראן ולא מוכנה לסכן את שליטי מדינות החסות שלה. היא מבינה שהיא לא יכולה לסמוך, לא על החוסן הנפשי של מנהיגי ישראל ולא על שיקול הדעת שלהם.
במילים אחרות: ארה"ב חייבת לקבוע לישראל את גבולות הפעילות הצבאית שלה. לא תהיה התקפה ישראלית יזומה בצפון ולא כיבוש רצועת עזה בדרום. מבצע קרקעי בעזה כן, בהחלט, אבל ההיקף שלו צריך להיות מוגבל והפגיעה באוכלוסייה מדודה. לא לחץ אמריקני - ידידים לא לוחצים – אלא עצה אמריקנית שאי-אפשר לסרב לה. ביידן הוא אבא שיודע מה הכי טוב לילד המוכה שלו.
לכן בלינקן ישב בחדר בקריה עד לפנות בוקר כדי לדאוג שהקבינט של בנימין נתניהו, כולל איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ’, יחליט לפתוח מסדרון הומינטרי ברפיח כפי שאמריקה רוצה; לכן ביידן יישב היום עם שרי הקבינט וידאג שלא יסטו מהקו שמקובל עליו. ישראל, בכל שנותיה, לא חוותה השגחה אמריקנית צמודה כל כך.
גם במלחמת יום הכיפורים היו שלבים שבהם הנרי קיסינג'ר הכתיב לישראל את קצב המלחמה, לפעמים האיץ, לפעמים בלם. ההבדל הוא שקיסינג'ר רחש כבוד עצום לראש הממשלה גולדה מאיר. הוא רב איתה ופחד ממנה. נתניהו לא נמצא במקום הזה, ודאי לא מאז 7 באוקטובר.
כשביידן ביקר בישראל כסגן נשיא נהגה ממשלת נתניהו להביך אותו בהודעות על התנחלויות חדשות מעבר לקו הירוק. היא לא יכולה להרשות לעצמה להביך אותו שוב. הפעולה הקרקעית בעזה תיפתח רק לאחר שימריא מהאזור.
המטרה תהיה להשמיד את היכולות של חמאס באותם שטחים שצה"ל ישתלט עליהם. לא גירוד של שולי השטח, כמו שהיה בסבבים קודמים - נגיסה של ממש באזורי הפעילות המרכזיים של חמאס. היקף הכוחות יהיה גדול - גדול יותר ממה שידעה הרצועה בכל המלחמות הקודמות, מאז 1956. המלחמה עשויה להימשך חודשים.
עד אתמול (שלישי) 600 אלף עזתים ירדו דרומה, לחאן-יונס, לגוש קטיף ולרפיח. בערך כמספר הזה נשאר בצפון הרצועה. אלפים נהרגו, מחבלים ואזרחים, חלקם נקברו וחלקם עדיין ברחובות. הכאוס הזה מחכה לטנקים של צה"ל. האם בכירי חמאס לא זרמו עם ההמונים דרומה וינסו לחדש את פעילותם מהמנהרות? אני מקווה שלצה"ל יש תשובה לשאלה הזאת. אני מקווה שלצה"ל יש תשובה לשאלה מציקה עוד יותר: איפה בכל הכאוס הזה החטופים?
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיאתמול הגיעו בני גנץ וגדי איזנקוט, שני שרי קבינט המלחמה, לפגישה עם משפחות החטופים. הם השרים הראשונים שנפגשים איתם לאחר הפגישה המביכה, הנכלולית, עם נתניהו. השרים הקשיבו וגילו אמפתיה. הם נמנעו מלהיפגש עם עשרות העיתונאים שחיכו להם. נדמה שהפרופיל הנמוך, ללכת עם ולהרגיש בלי, הוא הגישה שבחרו כשהצטרפו לממשלה. נראה כמה זמן הם יוכלו להחזיק מעמד.
בערוץ 12 בישרו לפני ימים אחדים שאיזנקוט ימונה לבדוק את ההיערכות הצבאית בצפון. הידיעה עוררה שאלות מתבקשות: באיזו סמכות; בכפיפות למי; איפה זה מעמיד את פיקוד צה"ל. כמו הרבה דברים שיוצאים מגורמים בממשלה, גם זה היה פייק ניוז.
פורסם לראשונה: 00:00, 18.10.23
