קשה לדעת בשעת כתיבת שורות אלה מהן נסיבות הפיצוץ בבית החולים ברצועת עזה שבמהלכו נהרגו כנראה מאות פלסטינים, בהם נשים וילדים. אך ללא קשר לאמת שמאחורי האירוע, ברור שהפלסטינים - ועמם רוב העולם הערבי והמערבי - יאשימו את ישראל באחריות לאירוע. הפיצוץ הזה והנפגעים הרבים מקרב האוכלוסיה האזרחית יטילו צל כבד על הביקור של נשיא ארה”ב ג’ו ביידן בישראל, ביקור שנועד להביע תמיכה בלתי מסויגת בישראל ועלול להפוך לאירוע אחר לגמרי. לביידן גם היו תוכניות אחרות לביקור ובכלל זה פגישת פסגה מרובעת עם נשיא מצרים עבד אל־פתח א־סיסי, מלך ירדן עבדאללה ונשיא הרשות הפלסטינית אבו־מאזן, שספק אם תצא בכלל לפועל אחרי שהאחרון כבר הודיע על ביטול השתתפותו אמש.
נראה שעוד לפני האירוע הקשה בבית החולים בעזה, הנשיא האמריקני ביקש גם לעסוק באופציה של “היום שאחרי” חמאס ברצועת עזה. אם להאמין להצהרות של ממשלת ישראל, הרי שחמאס כבר לא יחזור למשול ברצועה - ומכאן שיש צורך ביצירת חלופה לממשלו. חלופה אפשרית אחת היא כיבוש ישראלי ממושך של עזה. אך אז תיאלץ ישראל למשול ביותר משני מיליון פלסטינים ולדאוג לכל צורכיהם האזרחיים - חשמל, מים, ביוב וכו'. ספק אם אפילו ממשלת הימין על מלא מעוניינת בהרפתקה שכזו, שמשמעותה לא רק הוצאות כלכליות אדירות אלא גם נוכחות של צה"ל בכל סמטה של רצועת עזה לאורך שנים.
אפשרות אחרת היא כניסה לרצועה של כוחות צה"ל עם יציאה מהירה, אך אז סביר שחמאס יחזור לשלוט במהירות בעזה או לחלופין יעשה זאת פלג קיצוני ומסוכן לא פחות. חלופה שלישית, שאולי לשמה מגיע ביידן לעמאן, היא בחינת האפשרות של שובה של הרשות הפלסטינית לרצועת עזה, כגוף שלטוני. לעת עתה זו נראית האופציה הגרועה פחות, אך לאו דווקא ריאלית. חמאס כבר עשה הפיכה בעזה וסילק את הרשות הפלסטינית ופת"ח משם, ביוני 2007. אין שום ערבות שהתרחיש הזה לא יחזור על עצמו, אולי רק תקווה שהרשות - שלמדה את הלקח של הפיכת 2007 - תדע הפעם לנקוט אותן שיטות שנקטה בגדה בשנים 2007־2020 לערך - כלומר מלחמה של ממש בחמאס ובפעיליו, באותן טקטיקות שהנהיגה בעבר, בעיקר לאחר גלי הפיגועים הגדולים של שנות ה־90. ההימור פה גדול, הוא ייקח זמן, וספק את הרשות הפלסטינית של היום מסוגלת מבחינה צבאית לקבל עליה את האחריות לשטח גדול כל כך. ועדיין, עם סיוע הדוק של מצרים, ירדן, ארה"ב וישראל, זו יכולה להיות החלופה הפחות גרועה. אך כל הדיונים הללו, ספק אם יהיו רלבנטיים ביום שאחרי הפיצוץ בבית החולים.
בינתיים בשטח בדרום, צה"ל אינו פותח במתקפה קרקעית, גם לאחר שחלפו 11 ימים מאז הטבח של 7 באוקטובר. הקולות שיוצאים מהצבא מעידים על כך שהדרג המדיני הוא זה שמעכב את הפעולה. הסיסמה "תנו לצה"ל לנצח" נראית רלוונטית הפעם יותר מתמיד, כשהצבא הוא זה שרוצה להוכיח ש"בעל הבית השתגע", בזמן שראש הממשלה נתניהו נלהב הרבה פחות מהאפשרות של חיילי חי"ר בתוך הרצועה, שמשמעה עוד חיילים הרוגים.
במקביל, נמשכות התקיפות של חיל האוויר והתותחנים על מטרות שונות ברצועה, ואתמול נרשם ההישג הישראלי היחסי הכי משמעותי בעימות מול חמאס: החיסול של איימן נופל, מפקד החטיבה המרכזית של הזרוע הצבאית של הארגון, ללא ספק אחד מחמשת האנשים הבכירים ביותר בעז א־דין אל־קסאם. אפשר לומר בסבירות גבוהה: נופל, שנמלט בזמנו מהכלא המצרי, לא יהיה הבכיר האחרון בחמאס שישלם בראשו על המתקפה של 7 באוקטובר. למעשה, כל אחד מבכירי הארגון, בדרג המדיני והצבאי, בעזה ובחו"ל, נחשב ליעד.
ובסופו של דבר עיני כל נשואות צפונה. גם אתמול נמשכה ההתגוששות בין ישראל לחיזבאללה, לאחר שארבעה פעילים של הארגון נהרגו בתקיפה ישראלית. שר החוץ האיראני איים שוב כי אם התוקפנות הישראלית תימשך, תגיע מהר מאוד תגובה מחזית אחרת. או במילים אחרות: מלחמה גם מצפון.
אחת החלופות, שאולי לשמה מגיע ביידן לעמאן, היא בחינת האפשרות של שובה של הרשות הפלסטינית לרצועת עזה, כגוף שלטוני. לעת עתה זו נראית האופציה הגרועה פחות, אך לאו דווקא ריאלית
