מלחמה היא לעיתים האמצעי היעיל ביותר להאיץ שינויים במציאות ולתרום לעיצובה מחדש. ואומנם, "מדינה יהודית" הייתה רעיון שריחף עשרות שנים לפני, אך רק אחרי מלחמת העצמאות הייתה ישראל לעובדה קיימת, עם גבולות; רק בעקבות מלחמת סיני ב־56׳ נתפס צה"ל כצבא חזק והמדינה נכנסה לעשור של שקט שבו התייצבה; על השפעת מלחמת ששת הימים על המציאות החדשה מיותר לדבר, ומלחמת יום כיפור תרמה בדרכה לשלום עם מצרים. גם כשתסתיים המלחמה הנוכחית נגד חמאס המציאות תשתנה. ישראל עלולה לצאת ממנה חלשה מכפי שהייתה, ועשויה לצאת ממנה גם עוצמתית יותר. דבר אחד בטוח: המציאות לא תהיה כשהייתה.
כבר כעת, המלחמה מעוררת מחשבות לגבי ההשפעות של מהלכים היסטוריים על המצב הנוכחי. בהקשר הזה אי־אפשר להתעלם מסוגיית ההתנתקות. במגזין "טיים" התפרסמה השבוע כתבה שחוזרת לשנת 2005; וגם כשראש המל"ל צחי הנגבי ניסה להגן על נתניהו מפני אחריותו למחדל הוא ציין שיש "לבדוק גם ראשי ממשלה קודמים", ברומזו, מן הסתם, להחלטה לצאת מרצועת עזה. על פניו, בעקבות המצב קל להציג את ההתנתקות כטעות: ביום אחד רצחו יהודים כפי שלא היו נהרגים בעזה בכל 18 השנים שחלפו; ואם חשבנו שההתנחלויות מפריעות לפלסטינים, עובדה היא שאחרי שעקרנו אותן הפלסטינים חדרו לקיבוצי השמאל, בתוך קו הירוק.
אבל זו הסתכלות צרה שבוחנת את ההיסטוריה כמשוואה מתמטית: ההתנתקות עדיין יכולה להצטייר כמהלך נבון. ראשית, מפני שבמיוחד כיום, כשברור עד כמה דעת הקהל בעולם היא מרכיב מרכזי ביכולת להפעיל כוח, אין ספק שמכל נימוקי ההסברה הישראלית האמירה "אבל יצאנו מעזה ב־2005" היא עדיין החזקה ביותר. ואם יש כאלה שלא מבינים אותנו גם אחרי הטבח, שערו בנפשכם עד כמה היה לנו קשה להצדיק את עצמנו לנוכח המשך הישיבה בעזה.
שנית, גם עתה, קיים קונצנזוס על כך שלא טוב יהיה לחזור ולשלוט בשני מיליון עזתים בעצמנו. כלומר, הבעיה היא לאו דווקא עצם הנסיגה מעזה, אלא האופן שבו יצאנו: חד־צדדית. רצועת עזה לא הועברה לחמאס, אך גם לא הוענקה בהסכם לרשות. הדבר החליש את הרשות, שבסוף נכנעה להפיכה שביצע חמאס.
ההתנתקות הייתה, אפוא, רעיון הכרחי, אבל גם בוצעה באופן חד־צדדי ושגוי. האופן שבו המערכה הדיפלומטית מלווה כיום את המערכה הצבאית מעיד עד כמה הסכמים ותיאומים בין הכוחות הפועלים במזרח התיכון הם בסיסיים לצורך ייצוב החיים כאן. הכרה במורכבות הזו, כלומר בכך שההתנתקות הייתה גם טובה וגם רעה, נחוצה להבנת ההיסטוריה ומצבנו המסובך.
מעבר לכך, מאז ההתנתקות עברו 18 שנים. הזמן לא קפא. חמאס צמח לנגד עינינו וישראל היא שבחרה לנסות להכיל אותו. בן־גוריון אמר פעם כי חולשתם של "אנשים היא שמחשבתם מפגרת אחרי המאורעות". ואומנם, עלינו התאמץ ולחשוב על הטבח של חמאס לא רק בזיקה ישירה למאורעות היסטוריים הקודמים - שבוודאי גם השפיעו - אלא גם מתוך התפתחויות חדשות: למשל, השפעת ההתמכרות למסכים ולטכנולוגיה על הטירוף האנושי; השימוש של אנשי חמאס בסמים בעת הטבח; או איך אפשר היה לצפות שמערכת הביטחון תישאר ללא דופי בשעה שהמערכת הפוליטית שמעליה לא באמת מתפקדת כבר שנים.
בסיכומו של דבר זו טעות ילדותית, שאינה מביאה בחשבון זרמים שונים ומגוונים שמעצבים את המציאות, להניח קשר ישיר בין העובדה שיצאנו מעזה לפני 18 שנים לאסון שספגנו בשבת שעברה.
הכרה בכך שההתנתקות הייתה גם טובה וגם רעה נחוצה להבנת ההיסטוריה ומצבנו המסובך. ומעבר לכך, מאז ההתנתקות עברו 18 שנים. הזמן לא קפא
