כמעט שבועיים אל תוך הגיהינום, ואף אחד מאיתנו לא זוכר איך התקיימה השגרה שלפני השבת השחורה. אפילו שולחן האוכל שפתחנו לסעודת שישי שלפני הטבח, קפא על עומדו ועדיין לא חזר למקומו - מאז שהכל נעצר, והבעתה וההלם החליפו את אשליית הוודאות. ככל שהחלו לזרום תיעודי פוגרום העוטף הנוראיים, הפך הזמן להיות משך צמיגי נטול מקטעים אך קצר נשימה, שבו דקות ושעות נמסו אלה לתוך אלה בדבק של אימה, והנפש, הנפש עדיין לא יודעת את נפשה.
אבל אז, אז משהו קרה. התוודעתי לחמ"ל של "חרבות ברזל - סיוע והתנדבות בכל הארץ", שהרימה בן לילה אפרת קטש ביחד עם עוד נשים מסלון ביתה - ואת הקיפאון החליפה עשייה. מהרגע שבו אמרתי לאפרת "אני חיילת שלך", הטלפון שלי הפך לתחנת ממסר של "מי צריך מה", והצטרפתי לחבורה משוגעת שלא עוצמת עין והופכת את העולם כדי להשיג את מה שנדמה שאי־אפשר להשיג עבור יחידות הצבא. בן לילה קמו בארץ אלפי מפעלים אזרחיים שמתפעלים עשרות אלפי מתנדבים ומנהלים את מה שההנהגה שלנו מזניחה כבר כמעט שני עשורים. מאספקת אוכל חם למוצבים ולגדודים, דרך פריטי לבוש וטואלטיקה, ועד גיוס כספים בסכומים דמיוניים והטסת ציוד טקטי ברמות הגבוהות ביותר שעושה את דרכו בשיירה אווירית שנישאת על גבי הדבר הזה שקוראים לו הרוח הישראלית. ולכל הרוחות, למה היא נזכרת לנשב רק כאשר אנחנו בעיתות משבר?
אז שולחן האוכל שעדיין עומד רחוק מהקיר וסביבו הכיסאות שלא הוחזרו למקום הוא עכשיו החמ"ל הביתי שלנו, שסביבו בכל יום למשך כל היום הופכים עולמות ומחברים בין צורכי השטח לבין הלב הכי גדול שאי פעם תפגשו: הלב של העורף הישראלי, כשהוא פועם אל מול אויב חיצוני. או אז, אנחנו הופכים לכיפת פלדה שמוכיחה שכמעט הכל אפשרי. כולל לגייס בצו 8 חברתי גם את החצי השני שלי, שבגיל 60 עושה מילואים בשינוע של תרופות, טואלטיקה, מזון וחטיפים למרלו"גים בערים השונות. וכאלה יש עוד עשרות אלפים, שבן רגע התעשתו, החליפו את ההלם והאימה בתושייה ועשייה - וכמו שהישראלים יודעים לעשות, התחילו לגרום לדברים לקרות.
כשנמצאים שעות על גבי שעות בתוך כל אחת מקבוצות הווטסאפ של מאות החמ"לים שנפרשו ברחבי המדינה, אי־אפשר לעצור את הדמעות נוכח הנחישות, ההתמסרות, העובדה שמתאבדים כאן על כל פנייה, על כל בקשה, והכל בתקתוק, במופת של יצירת חיבורים וקשרים. זה שמכיר את ההוא מהמילואים וזאת שהילדה שלה למדה עם שלי, וההוא שעבד עם זה שמכיר את הנהג, שיביא ללוחמים הרעבים בצאלים את האוכל שהכינה הדודה של ראש העיר. כולם תורמים, כולם עושים, כולם מגויסים. עוד יהיה לנו זמן לטפל בפצעי הנפש שספק אם תחלים, אבל עד אז אנחנו בוחרים לעשות, להזיז חילות והרים וסיוטים ולהפוך את ההתגייסות האזרחית לתורן לתלות עליו את דגל החוסן הלאומי והאישי.
עוד יהיה לנו זמן לטפל בפצעי הנפש שספק אם תחלים, אבל עד אז אנחנו בוחרים לעשות, להפוך את ההתגייסות האזרחית לתורן לתלות עליו את דגל החוסן הלאומי והאישי