אחד מהקרבות הקשים שידעה חטיבת גולני, אם לא הקשה שבהם, התקיים ב־7 באוקטובר. מאז אותה שבת איבדה 70 מלוחמיה. סרן דניאל (28), מ״פ המסייעת בגדוד 13, סרן עידו (25), מ״פ ב' באותו הגדוד, וסרן יובל (25), מ״פ המסייעת בגדוד 51, היו שם ולא ישכחו לעולם את מה שראו.
סרן דניאל ממעלה מכמש היה באותה שבת בתורנות ולחם מהרגע הראשון. "הוקפצנו לקיבוץ נחל עוז", הוא משחזר. "עדכנתי את הרבש"צ שיש מחבלים בדרך לקיבוץ ושיעדכן את כיתת הכוננות. זיהיתי כמויות של מכוניות ואופנועים עם מחבלים והבנתי שהאירוע גדול, אבל לא תיארתי לעצמי שזה ככה בכל הגזרה. פרסתי את הכוחות ונתתי הוראה לחיילים 'כל מחבל שאתם מזהים, תהרגו אותו'. בחצי שעה הרגנו עשרות מחבלים".
3 צפייה בגלריה
"פרסתי את הכוחות ונתתי הוראה לחיילים 'כל מחבל שאתם מזהים, תהרגו אותו'". סרן דניאל | צילום: דןבר צה"ל
מיד לאחר מכן דניאל מצא את עצמו מפקד על הגדוד בהוראת המג"ד, אחרי שהסמג"ד נפצע. "המג"ד ביקש שאגיע למוצב נחל עוז ולהגן עליו בכל מחיר. פגשתי מ"פ אחר מהגדוד, שילה הר אבן, שחזר פצוע מקרב ועדכן את המח"ט. אחרי כמה דקות הוא ועוד שישה לוחמים מהצוות נהרגו. הבטחתי לעצמי שאחרי המלחמה אסע למשפחה שלו לספר להם איזה גיבור הוא היה".
בינתיים, תוך כדי הכאוס, "הספקתי לקבל פקודה חדשה להגיע לכפר עזה כי מתרחש שם מסע הרג, גם של ילדים, ואין שם כוחות", מספר דניאל. "חבר אלינו תושב, מח"ט הנח"ל לשעבר, שהכווין אותנו למחבלים, והרגנו אותם. מולנו התחילו להגיע 15 טנדרים עם מחבלים, והיינו 14 לוחמים. כיוונתי מפעיל זיק של חיל האוויר מאחד הגגות, הוא חיסל את רובם והשאר ברחו".
במשך שעות דניאל והלוחמים שלו ניהלו קרבות מול חוליות המחבלים ובדרך טיפלו בפצועים. בלילה חברו לשאר הכוחות. גדוד 13 ספג את האבידה הגדולה ביותר: 41 חללים, חמישה מתוכם מהפלוגה של דניאל. "זה נשמע הזוי, אבל אנחנו הרבה יותר חזקים עכשיו, בשביל הנופלים, המורל בשמיים", הוא אומר. "אנחנו רוצים להכות בחמאס בשביל האזרחים והאחים שלנו לגדוד. כולם רוצים להכות באויב ואנחנו במקום שהחיילים מחזקים את המפקדים".
3 צפייה בגלריה
"היו שם גילויי מנהיגות ואומץ לב. בני 19-20 שנלחמו כמו אריות וחיסלו עשרות מחבלים". סרן עידו | צילום: דובר צה"ל
סרן עידו מפרדס חנה, מ"פ באותו גדוד, צמח בשלדג והחל לפקד ב־13 לפני שלושה חודשים. בשבת הוא יצא לרכיבת שטח באופנוע בשעות הבוקר המוקדמות, ובאזעקה הראשונה שנשמעה עלה על מדים ויצא לכיוון דרום. "בדרך לאשקלון אני מקבל טלפונים על פצועים ושיש כנראה הרוג לכוחותינו, והחבר׳ה שלי נלחמים", הוא משחזר. "באזור צומת אשקלון פוגשים את המג״ד, קצין אג״ם, סמ״פ ועוד כמה לוחמים, ומתחילים לקושש נשקים. בנסיעה מקבלים טלפונים קשים מאוד. זה נשמע כמו ההקלטות מיום כיפור".
עידו מגיע לשטח, מספיק לפגוש באחיו הגדול, מפח"ג במודיעין, ומתחיל ללחום. הצוות מפנה פצועים בנמרים ומגיע לכפר עזה. "עיקר העבודה, יחד עם חבר'ה מהשב"כ, היה להגיע למחבלים, לחסל אותם ולחלץ את התושבים שמתחבאים בבתים. בחלק המערבי של הישוב היה ניסיון לחטיפה של גופת לוחם. פרצנו את הגדר עם הנמר וחיסלנו את המחבלים. לפני כמה ימים הגיס של אותו לוחם התקשר אלי והודה לי.
"היו שם גילוי מנהיגות ואומץ לב. בני 19-20 שנלחמו כמו אריות וחיסלו עשרות מחבלים. מ"מ בפלוגה שלי, סגן דקל סוויסה, אסף את כל החבר׳ה ואמר להם שגדוד 13 לא יישבר לעולם - זה משפט שנאמר במלחמת יום העצמאות בלחימה באזור עזה. רגעים אחר כך הוא נהרג עם עוד שלושה לוחמים.
"בכפר עזה נכנסנו לבית וראינו את ההורים ללא רוח חיים בסלון. בממ"ד היו שני תינוקות קטנים. פתאום כל הלוחמים הגיבורים לא הצליחו לדבר. העיניים נרטבו וזה דלק. אני רואה אותם לנגד עיניי כל יום וזה מאוד מחזק אותי.
“יש פה רוח לחימה שקשה להסביר אותה. אנחנו עם הראש קדימה למשימה הבאה. כולם מאוד מתאמצים כדי שנוכל לחזור ליישב את היישובים האלה בעוטף ושיוכלו לגדל שם חקלאות עד התלם האחרון".
גם פלוגה 51 ספגה אבידות קשות באותה שבת שחורה, כש־29 מלוחמי היחידה נפלו בקרבות.
סרן יובל (25) מ"פ של המסייעת מברוכין שהיה תורן באותה שבת, מספר כי "כבר בהתחלה הבנתי שמשהו אחר קורה. כל כוח מקבל התקלה משמעותית במקביל. אני אומר לכולם להשיב באש ולהרוג כמה שיותר. כל מי שמנסה להתקרב חוטף וזה מה שגרם לזה שלא חדרו למוצב שלנו".
הלוחמים המשיכו ליישובים וניהלו קרב בלימה בכיסופים. "הצלחנו לחסל עשרות מחבלים ויצרנו קו קדמי לנירים, עין השלושה וכיסופים ושם נמנע נזק עצום לתושבים.
“הלוחמים נלחמו בעוז, חלקם עד טיפת הדם האחרונה. בזכות גבורת הלוחמים מנענו נזק יותר גדול. כרגע אנחנו מסכמים את הפרק הראשון של הלחימה ומסתכלים קדימה. הלוחמים עם רעל בעיניים. החטיבה הזאת עמדה בכל משימה שהיא קיבלה מ־1948 ועד היום. אין לנו פריווילגיה אחרת".
