המוות, מטבעו, הוא הפרק האחרון בספרו של כל אדם. באותה שבת ארורה, 7 באוקטובר, נכתבו הפרקים האחרונים בכ־1,300 ספרים כאלה. אין בית דפוס של רגשות שיכול להכיל עומס שכזה, לכרוך בבת אחת כל כך הרבה ספרים עם סוף עצוב. זו כמות כה גדולה, שאפילו אחרי קרוב לשבועיים המספר עדיין משוער באופן כללי ולא ידוע במדויק. החיים, על כל יכולות המדידה והזיהוי המשוכללות שלהם, לא מצליחים לעמוד בקצב של המוות, למסגר אותו לחלוטין, לתפוס אותו כמות שהוא. הם עדיין מנהלים אחריו מרדף, מקווים להשיג אותו ובכך, בתקווה, גם להתחיל להתמודד איתו.
לבסוף יתפסו אותו, ולאסון הנורא יינתנו ממדים מדויקים - 1,429 או 1,518 או 1,672. ואולי יותר. לכאורה, זה נתון לא רלוונטי - בספירות כאלו של טרגדיה, מה זה כבר משנה? מילים לא יצליחו לתפוס את גודל האסון, אז מספרים? 1,429 להבדיל מ־1,672 לא יקלו מתחושת הצער ולא יפחיתו ממידת הזעזוע, אך מאחורי המספרים מסתתרים סיפורים, חיים שלמים שהיו להם סוף טרגי אבל גם התחלה יפה, וזה הזמן להפוך מספרים נטולי רגש לזיכרונות. זה האתגר הגדול ביותר בתהליך ההתמודדות של החיים - להצליח להקיף את כל המוות הזה, בלי שאף פרט ממנו יישכח. זה חשוב כדי לדייק אמת היסטורית ולהבטיח את הפקת הלקח - הנה, לדוגמה, השר שלמה קרעי מספר על מחבלים בטוסטוסים ועגלות עם חמור, מניפולציה מכוונת שהיא חלק ממאמצי טיוח בלתי תמימים. זה הכרחי משום שמדובר בשלב חשוב בהתמודדות עם האבל, כמו מחוות הכבוד האחרונה שאפשר לחלוק למת - להזכיר עד כמה חי היה.
אבל איך מקיפים את הכל? איך מאירים על כל פינה? כל אדם הוא עולם ומלואו, ויש פשוט יותר מדי עולמות. באסונות קודמים, בהיקף קטן בהרבה, לא הייתה סכנה שדבר ילך לאיבוד. כל נרצח בפיגוע וכל חייל שנפל עמדו במוקד. ואילו עכשיו המספרים כל כך גדולים, שמשהו בהכרח יחמוק מבין האצבעות וייעלם מן העין. זה עוד נדבך של האסון הזה, שחלקו היחסי של כל קורבן הוא קטן, כולם חלק משלם גדול מדי, חסר תקדים. מי הם - לא רק בשמם, במהותם - כל מאות הנרצחים במסיבה ברעים? ומאות החיילים שנפלו בהגנה על הקיבוצים? והתושבים שנשחטו בבתיהם?
האסון הזה כל כך גדול, שהוא ממקד קודם כל מבט על התמונה הרחבה - האם יוביל למיטוט שלטון חמאס וכיצד ישפיע על ההתיישבות בעוטף עזה ובמערב הנגב - אך אותה תמונה מורכבת מפיקסלים של כל האנשים ששילמו בחייהם. "לזכור ודבר לא לשכוח" זו הוראת ההפעלה של העם היהודי בעקבות השואה. יוזמות ההנצחה נועדו להזכיר, בין היתר, שמאחורי מספרים יש גם סיפורים ושבשואה נרצחו לא סתם "יהודים", אלא "משה", "דוד", "יהודה". כך גם באסון 7 באוקטובר, למרות שסדרי הגודל הם כמובן אחרים לגמרי - על ישראל לזכור, ודבר לא לשכוח. מה הייתה אהבתו הגדולה של הילד מבארי, מה הייתה גבורתו של הלוחם בבסיס האוגדה, ומי שילם בחייו מכיתת הכוננות של ניר עוז. אנשים מתים, סיפורים לעולם לא.
