ביום שלישי האחרון, הדס קלדרון חגגה יומולדת 80 לאמא שלה. זו הייתה מסיבה עצובה, כזאת שמוחצת את הגרון: כלת היומולדת, כרמלה, הסבתא האהובה וכחולת העיניים, לא הייתה שם. במקומה היו שם חברי משפחה חיוורים מדאגה ועשרות עיתונאים וצלמים מישראל ומהעולם, סביב שולחן ארוך שבמרכזו עוגת יומולדת עם נרות שהמשיכו לנצנץ בעליזות מזויפת. איפה סבתא כרמלה שתבקש משאלה? שתעשה פוווו ותחייך כשכל הנכדים יחבקו אותה?
אבל הדס לא נתנה לזה לייאש אותה. היא התראיינה לכל הרשתות ברהיטות ואמרה שהיא דורשת להחזיר את החטופים מיד. שלא יעזו לאפשר סיוע הומניטרי לפלסטינים. בין הראיונות היא הסתובבה בין האורחים, דיברה עם בני הדודים וחיבקה אחיינית עם מבט אבוד ומבולבל. בעולם החדש והקשה מנשוא שהדס התעוררה אליו לפני שבועיים, אין מקום להפסקות ואפילו לא לבכי. רק לעשות, לדבר, לצרוח, לבקש ולהתחנן. לא רק אמא שלה נלכדה בציפורני השטן. גם שני הילדים שלה שם, ארז בן ה־12 וסהר בת ה־16. וגם הבת של אחותה, נויה בת ה־13, ילדה על הספקטרום בתפקוד גבוה, וגם הגרוש שלה, עופר, אבא של הילדים שלה ששהה איתם בממ"ד.
לא להפסיק להאמין שהם חוזרים בקרוב - זה החוק הכי חשוב בחמ"ל הפרטי של הדס, שמורכב בעיקר ממנה ומעדנה הג'ינג'ית, החברה הכי טובה שלה מאז שהיו ילדות בקיבוץ ניר עוז. יש בחמ"ל קלדרון עוד שתי חברות מהקיבוץ, אבל עדנה ישנה לצידה ודואגת שתאכל, בחמלה ובסבלנות אינסופית. ולא תמיד זה קל: מי שמעז להיראות עצוב או להציע הצעות לא מועילות בסביבתה של הדס זוכה ליישור זריז.
איזה מין דבר זה, לרצות כל כך לחבק את הילד הרגיש שלך ואת המתבגרת היפהפייה, ולדעת שהם פשוט לא כאן. "רק בלילה אני מרשה לעצמי לדאוג להם, לחשוב אם הם אוכלים ושותים, אם הם מפחדים", הדס סיפרה לי ומיד התנערה וחזרה לחייך בנחישות. "הם יחזרו בשלום, אני אומרת לך. אין מצב שלא".
למחרת קיבלתי ממנה סמס. "הודיעו לי שאמא ובת אחותי לא איתנו". שבע מילים קצרות ומרסקות. בבוקר היא כבר חזרה להתראיין, האישה שהפכה בעל כורחה לדוברת של סבל, דוהרת מאולפן לאולפן, כדי שעם ישראל לא יעז לשכוח את החטופים שלו אפילו לרגע, כדי שנדרוש מהמנהיגים שלנו לא להפקיר אותם. וזה מה שאנחנו צריכים לעשות למענה: לא לשתוק ולא לוותר לאף פרצוף בחליפה עד שיחזירו את כולם הביתה.
