סבתא שלנו היא אישה מדהימה, חדה ומבריקה, שאוהבת מאוד־מאוד את המשפחה שלה ואת המדינה הזו. היא חיה בקיבוץ בערך 60 שנה, מאז שאבא שלנו היה ילד. היא נולדה בארץ, צמחה פה, צברית אמיתית שאוהבת לגדל צמחים - כל הבית שלה מלא צמחים. עכשיו הבית שלה הרוס לגמרי, אבל הצמחים שלה עדיין פורחים - כי המחבלים יכולים לעשות הרבה דברים נוראיים, אבל עד לעציצים של סבתא יפה.
היא נורא אוהבת כדורסל, אוהדת רצינית של מכבי תל־אביב, וגם העבירה לנו את זה בירושה. תולעת ספרים, יכולה להיכנס לחנות, לקנות עשרה ספרים ולסיים אותם בחצי יום. אבל הכי הרבה היא אוהבת את המשפחה שלנו, במיוחד את הנכדים והנינים, וכולם יודעים שסבתא יפה מביאה את המתנות הכי שוות. בשבת הארורה ההיא היינו אמורים לנסוע אליה, הילדים נורא התרגשו, אבל כשקמנו בבוקר הבנו שיש איזה בלגן. בהתחלה לא ממש הבנו מה קורה, אפילו הספקנו לצחוק איתה שבגלל האזעקות לא נבוא והיא תיתקע עם הרבה אוכל, והיא עוד שאלה אם אנחנו רוצים משלוח. בתשע בבוקר כבר הפסקנו לצחוק, כשהיא כתבה לנו בקבוצה המשפחתית "לא תאמינו, יש מחבלים בקיבוץ ויש קרבות אש". ענינו: "אלוהים ישמור סבתוש, תשמרו על עצמכם". היא לא הגיבה אבל ראינו שיש וי כחול, אז היא ראתה. חשבנו שאולי התנתק החשמל, או שאין לה קליטה. אבל אחר־הצהריים הצבא הגיע לקיבוץ, ומצאו את הבית שלה הפוך - והיא לא הייתה שם.
כנראה שכל המדינה גילתה שהיא חטופה לפנינו, כי רק בלילה ראינו את הסרטון שהיא מופיעה בו. זה גמר אותנו לראות אותה ככה, ולדעת שהיא עוברת את התופת הזו. אז גם התחיל המרוץ נגד הזמן - כי לסבתא שלנו אין זמן, אין לה זמן למלחמות ולעסקאות. אם לא יחזירו אותה היום, עכשיו, היא תחזור מתה, ויש מספיק מתים במדינה הזאת. כל המדינה הזו צריכה שיחזירו לה את התקווה, וזה יקרה רק אם כל החטופים יחזרו הביתה ללא פגע. אחרת, אין לנו זכות קיום במדינה".
משפחות חטופים ונעדרים המעוניינות להשתתף בפרויקט: yediot.oct@gmail.com
