מוטי שלי, היום אתה בחזית, בפיקוד העורף. פעם המלחמות היו בגבולות והיום יש הרחבה – העורף הוא גם החזית. זה זמן להוקיר תודה והערכה לפעילות שלך ושל חבריך.
אני מנסה לשלוח לך אנרגיות וכוחות, ולפעמים אני צובט את עצמי כדי לראות שאני לא בחלום רע, עם כל המלחמה שפרצה. באותה שבת נוראית, מוקדם בבוקר, התקשרתי לשני האחים שלך, וידאתי שכולם בסדר, כי אחיך הקטן היה אמור להיות במסיבה בדרום. אני זוכר היטב שנשמתי לרווחה כשהבנתי שכולכם בסדר. אחיך בכה והיה ועצוב כי חברו הטוב מהילדות, חי צפתי ז"ל, נרצח במסיבה. כאוס, אווירה של אסון נוראי ומשפחות שנהרסו.
מוטי יקר שלי, התגייסת בצו 8 יחד עם מאות אלפים מעם ישראל. "אנחנו נגן על המדינה, אבא", אמרת לי בטון ציוני תקיף וגאה, כאילו משהו ברוח הישראלית שלך נעמד דום ברגע של לכידות חברתית. כולי דמעות על כך שיש משפחות שלמות שנקטפו, וזה גומר את הנפש שלי ושל עם ישראל. אני שואל, אלוהים, היכן היית בזמן שניסו להמית אותנו בשואה נוספת?
עם ישראל היקר קיבל את השיעור הכי כואב שיש, מוטי שלי. הכאב לא ירפה. נשאר לנו רק דבר אחד: להיות מאוחדים, להתפלל לשלום הנעדרים והחטופים ולחזק את כוחות הביטחון. הם החזית שלנו במלחמה הזו. כולם, בלי יוצא מן הכלל.
מוטי, כל־כך הרבה שירים נכתבים עכשיו. המון רגש, בכי, גבורה, עוד מעט ייכתב מחדש השיר של ילדי מלחמת יום הכיפורים, רק שהפעם ישנו את השנה ל־23'. וזהו, די. אנחנו חייבים להכתיב את העתיד שלנו, לא לסמוך על אף אחד אחר! סומך רק עליכם, הדור הצעיר כי משהו חייב להשתנות פה! אבא אוהב אותך ומצדיע לך.
