מאז תחילת המלחמה הייתי בהרבה מאוד בתי אבלים. משפחות שחרב עליהן עולמן, הורים שקברו בת או בן, אחים שכולים, ומה שקורע את לבי מאוד הם סבים וסבתות שכולים.
סבתא אחת אמרה לי, "מעכשיו הבן שלי הוא אב שכול, אני לא קוברת רק נכד, אני קוברת גם את טעם החיים של הבן שלי". סבתא אחת אומרת שלעולם לא תכין יותר פלפל ממולא, סבתא אחרת לא מסוגלת לשמוע על קובה. זה מה שהנכד אהב לאכול והן לא מסוגלות לחשוב על זה.
סבא של גל בזק הי"ד אומר לי, "תקשיבי, אני נולדתי בירושלים, לחמתי בפלמ"ח, ראיתי מלחמות, ראיתי מתים, אני לא יכול לראות את הנכד שלי מת".
אבל לצד הכאב העצום, בכל אחד מ־45 בתי האבלים שפקדתי אני מרגישה ששבה אלינו הרוח. בימים האחרונים אני מנהלת ביחד עם הבת שלי קבוצת ווטסאפ שבה אנחנו מרכזות פניות של משפחות שרוצות שאבוא לבקר, לקבוצה הזאת קראנו "משיב הרוח". המלחמה הזאת השיבה את הרוח לעם ישראל.
אני מכירה היטב את עולם השכול ואת המשפחות השכולות ומה שאני רואה אצלן עכשיו זה דבר שלא היה בעבר. לצד כאב נוראי אני שומעת גאווה. אין משפחה שאין לה סיפור גבורה. אין משפחה שאין לה מה לספר בעיניים בורקות על הרגעים האחרונים של הבן או הבת, עד לרגע שיצאה נשמתם.
אנשים לא מספרים סיפורים על הבן כשהוא היה קטן, הם מספרים את המעשה האחרון. זה שהציל את החברים שלו, זה שקפץ על רימון. את נכנסת לבית שהוא מצד אחד שבור, ומצד שני, כגודל שברון הלב, כך גודל הגאווה והזכות על כך שגידלתי ילד כזה.
ולא מדובר רק בלוחמי על. גם החבר'ה שרקדו במסיבה, הילד שלהם, עד השנייה האחרונה לא ויתר. הוא הלך לשם כדי לשמוח, הוא רקד ואחר כך הוא עשה הכל כדי להגן על חבריו, כדי להציל את בת הזוג.
סיפר לי אחד האנשים שהיו במסיבה וזוגתו נרצחה, "חמש שעות אני שוכב על הרצפה ועושה את עצמי מת. אני עם הפנים בתוך האדמה, השמש קופחת עלי ושורפת אותי, אבל אני לא זז. הפנים שלי בתוך האדמה, האבק בתוך הפה, מחבלים עוברים מעליי, ואני מצליח לשרוד", איזה תעוזה, איזה גבורה.
מתוך המפגש עם המשפחות השכולות, אין לי ספק שאנחנו צריכים לכתוב ספר חדש על גבורת עם ישראל. את הגבורה פגשתי גם אצל האזרחים. הגעתי לבתים שהיו בהם המחבלים, אומרת לי אישה שהיו אצלה מחבלים בבית: "עמדתי בחלון וראיתי מחבל שנמצא בדשא מתחת לבית. הסתכלתי לו בעיניים, ראיתי את המבט שלו וידעתי שאני אנצח". זאת אמא שקפצה מהחלון עם ילדים, אמהות שזרקו תינוקות מאחת לשנייה, כדי להציל אותם.
מכל אחד מ־45 הבתים שאליהם נכנסתי, יצאתי כשאני עוד יותר חזקה. אנשים יוצאים מעצמם והמבחן הכי גדול שעמדנו בו, כולם שמים את כל המחלוקות בצד. עכשיו מדברים על הרוח, על המורל, על הדלק שמניע את העם. לעומת הפחד והייאוש שהאויב רצה לזרוע בנו, גילינו את הלכידות שלנו וזאת האמת של העם הזה, זאת המהות שלנו. היחד.
אני נוסעת בימים אלה כל כך הרבה בדרכים, ואם אני רק רואה משאית צבאית, אני, אישה בת 70, מתנהגת כמו בת 16. אני מתחילה לצפור להם, לשלוח נשיקות. משהו קרה לנו ועורר בנו התרגשות. רק לפני חודש עדיין רבנו אבל הנה אנחנו מגלים את עצמנו מחדש. הרוח שבה אלינו.
