דוד, בני בכורי
ביום חמישי קמנו מהשבעה על עמיחי, והשבוע כבר חזרת למילואים שאליהם נקראת בצו שמונה בשבת, שמחת תורה.
מילואים שנפסקו עם הידיעה על הפציעה הקשה של עמיחי וימי השבעה עליו.
כל כך כאב לי לראות את הלב שלך נקרע ונשבר ואני כל כך גאה לראות את תעצומות הנפש שלך בבחירה לקום ולחזור למשימה של הגנת העם והארץ. אני רואה את הכאב הבלתי נתפס שלך ושלנו, ושמחה לראות את הרגישות והדאגה שלך לכל אחיך, אליי ואל אבא.
הבכי והדמעות, שהיו חלק מהימים האחרונים שעברו עלינו, מפנים עכשיו את מקומם לנחישות, עוז וגבורה כדי להמשיך את החיים ולעשות את תפקידך, כבן לעם הזה.
אתה חוזר למקום שאתה צריך להיות בו, ולנו – לאבא, לי ולהלל אשתך, ברור שזה מקומך וזה מה שאתה צריך לעשות בימים אלה ביחד עם שאר החיילים. היציאה החוזרת שלך להגנת המדינה בעת המלחמה, עם תום ימי השבעה, מסמלת עבורי לא רק את התקומה האישית שלך, לאחר נפילת עמיחי האהוב והמתוק, אלא גם את התקומה המשפחתית ואת התקומה הכללית של עם ישראל.
דוד, ספגנו מכה קשה וכואבת מאוד. נקלענו לתהומות של כאב בלתי נתפס ואבל גדול. אבל דע לך שעוצמות הגבורה והחוסן שלך, ושל העם שלנו, מסייעות לנו לקום, להילחם ובעזרת השם לנצח.
אנחנו חיים במציאות שמכריחה אותנו להרים עיניים ולרומם את המבט מעבר לאישי והפרטי. לראות ולדעת שהאבל והיגון שלנו, בעקבות נפילתו של עמיחי בקרב, הם עוד סיפור אחד קטן במסע של עם בדרך לגאולה שלמה.
דוד, צא לדרכך בכוחה של ידיעה זו, ובכוח הדורות הקודמים ואלה שיבואו, כדי להוסיף ולכתוב את הדרך לגאולת ישראל השלמה.
אני מתפללת לשלומך, יחד עם כל חיילי ואזרחי הארץ האהובה שלנו.
צאו לשלום, חזרו לשלום ויהי נועם השם עליכם.
אוהבת מאוד,
אמא
* בתיה רובין איבדה את בנה, עמיחי ז"ל, בקרבות העוטף. בנה הבכור, דוד, סיים את השבעה על אחיו וחזר באותו יום למילואים
