במשך שנה וחצי תכננו נועה קן ויואב לינגווד את חתונתם. האירוע המשמח היה אמור להתקיים בסוף השבוע על המדשאות המוריקות של קיבוץ בארי. אבל למציאות היו תוכניות אחרות.
בשבת השחורה הגיעו שני הסטודנטים לבקר את המשפחה בקיבוץ ולתכנן הכנות אחרונות. כמו כולם, הם קמו ב־6:30 לאזעקות צבע אדום וחשבו שבתוך שעה המצב יירגע. "פתאום קיבלנו הודעה באפליקציה של הקיבוץ שיש מחבלים בקיבוץ. חשבנו שניים־שלושה מחבלים, כיתת הכוננות בטח תחסל אותם. נכנסנו לממ"ד. אפילו לא סגרנו את הדלת עד הסוף", שיחזרה נועה. "ואז חברי קיבוץ כותבים שמחבלים נכנסו להם לבית, יורים עליהם, שורפים את הבית".
נועה ויואב מבינים שהיה להם הרבה מזל. הקיבוצים בנויים לפי המצב המשפחתי — מבוגרים, משפחות וצעירים. "הם לא ממש הגיעו לשכונה של הצעירים. הם כנראה ידעו שהסטודנטים לא תמיד בקיבוץ והתמקדו בשכונות של המשפחות".
השניים מתגוררים במדרשת בן־גוריון. יואב, בן קיבוץ בארי, סיים שנה ראשונה במדעי כדור הארץ, ונועה עושה דוקטורט באקולוגיה ושמירת טבע. שניהם לומדים באוניברסיטת בן־גוריון, ויואב חוזר בסופי שבוע כדי לעבוד בקיבוץ.
לאחר שהתפנו הגיעו לים המלח. אחת המתנדבות במקום הציעה לשניים שיערכו את החתונה בעין גדי. "לא חשבנו שזו אפשרות בכלל. התייעצנו עם המשפחה והחברים כולם חיזקו אותנו שנעשה את זה". קהילת המפונים של קיבוץ בארי הגיעה ביום שישי לחגוג עם הזוג את השמחה על רקע האסון. "החתונה הייתה אמורה להתקיים בבארי במציאות אחרת, שלא תחזור עוד לעולם", אמר יניב הגי, ראש הקהילה. "הכאיבו לנו מאוד. אבל אנחנו כאן. לצד הלוויות יש גם צמיחה. יש גם חיים. האהבה מרפאת".
"עשינו את החתונה כדי לחזק את הקהילה ולתת סיבה לשמוח ולא לוותר על החיים", אומרים בני הזוג. "אנחנו מאוד רוצים לחזור לבארי. זה גן עדן. אבל יש לזה תנאי: רק אם יהיה שם ביטחון אמיתי. אחרי שרצחו שם ילדים, תינוקות וזקנים לא נחזור לשם אם חמאס עדיין יעמוד ועזה תעמוד כמו שהיא".
