שבועיים לאחר "השבת השחורה", רחובותיה של שדרות היו שוממים במהלך סוף השבוע. ההחלטה לרוקן את העיר מתושביה הצילה חיים: בשישי ושבת היו כעשר פגיעות ישירות של טילים שנחתו על בתי תושבים. מאחר שאלה היו ריקים, נגרם נזק לרכוש בלבד.
את לימור ואבי אפללו תפסנו במקרה בעיר כשעה לפני כניסת השבת. שקיות היו בידיהם והם היו בדרך למכוניתם. "אנחנו נסים על נפשנו", סיפרו, "יצאנו מהעיר כבר לפני שבועיים, כשהכל החל. עכשיו אנחנו אצל קרובי משפחה במודיעין. חזרנו רק כדי לקחת כמה דברים: בגדים, מחשב נייד, חפצים שהשארנו מאחור כי חששנו לחיינו. שמע, המצב עצוב. 20 שנה טילים נוחתים עלינו. לזה כבר התרגלנו. אבל יריות ומחבלים מתחת לבית? זה כבר סיפור אחר. הרגשנו מופקרים בשבת של 7 באוקטובר, ואנחנו מרגישים ככה עד היום. שדרות כבר לא בטוחה".
לא הרחק מביתם עומד רכב פרטי מפויח, שהפך לעיסת ברזל. ממול, בקיר של דירה בקומת קרקע, יש חור שיצר טיל שפגע פגיעה ישירה, וכתמי פיח שמעידים על השריפה שפרצה בעקבות זאת. "אנחנו גרים בבניין של 19 דירות, ואין קול או ריחות בישולים לשבת", אומרת לימור, "כולם נטשו". הם עברו לשם לפני שש שנים מבית פרטי. "ב־2007 וב־2012 חטפנו פגיעות ישירות של טילים בבית והחלטנו לעבור לבניין עם ממ"ד חזק וטוב, אבל מול מחבלים שיורים על תושבים גם זה לא יעזור", הם מסבירים, ומצביעים לעבר אחד הבתים הסמוכים: "הנה, שם גר שוטר שנהרג ביום שבת. ועוד שוטר שנהרג בתחנת שדרות הוא החבר הכי טוב שלנו".
יש להם ציפיות ברורות מהמדינה. "עד היום ישראל רק הגיבה: עשו מנהרות – שפכו בטון; שלחו בלוני תבערה – המתינו עם כבאיות; נתנו אקמול לטרור במקום לחסל אותם פעם אחת ולתמיד", הם אומרים, "עכשיו, אחרי הטבח, נקווה שהמנהיגים שלנו יתעוררו".
וגם אם יוכרע חמאס, זו רק ההתחלה. "אני קוסמטיקאית, יש לי בבית קליניקה, אני לא עובדת כבר שבועיים ואין לי פרנסה", מספרת לימור, "המון לקוחות וחברות שלי נרצחו או נחטפו. זה כל כך עצוב. לא ברור לי איך אני, ואיתי כל תושבי שדרות והעוטף, נתאושש אחרי המלחמה מהמכה הכלכלית, איך נחזור לפרנס את הבית".
סניף ויקטורי במרכז העיר נפתח למספר שעות עבור התושבים שנשארו בשדרות, ונותר די שומם. "זה סוג של רולטה רוסית", מספרת עובדת בסניף, "פתאום נופל טיל, יש רעש עז של פיצוץ, ואנחנו רק מתפללים שלא יהיו נפגעים בנפש". מהסניף יוצא בועז בק, בעל מוסך באשקלון, כשבידיו שקיות. רק לפני ארבעה חודשים הוא עבר להתגורר בשדרות. "אני פה בבית, דואג לחתולים שלי, עושה קצת קניות לשבת", הוא מספר, "הבעיה הגדולה היא שכבר שבועיים המוסך שלי מושבת ואין פרנסה".
ראש עיריית שדרות אלון דוידי, מי שהורה על פינוי העיר כבר ביומיים הראשונים למלחמה, מעריך שמתוך כ־36 אלף מהתושבים נותרו 2,500-2,000. מטרת הפינוי, הסביר, היא "לאפשר לצה"ל להשמיד את החמאס ואת הג'יהאד מבלי שיהיו נפגעים נוספים בעורף". הוא הבטיח לתושבים שיוכלו להישאר במלונות כמה שירצו. אבל לא הכל עובר חלק. אתמול קיבלו אלה שפונו למלון "מאסטר" בבת־ים הודעה ממנהלת המלון: "בגלל שלא הועברו כספים מהעירייה אתם צריכים לפנות את החדרים עד צאת השבת". נציגי רשת "מאסטר" הבהירו מיד כי אף אורח משדרות לא יפונה בשום שלב וכי מקור ההודעה הוא טעות של עובדת במלון.
פינוי שדרות, כמו יישובים בעוטף, יוצר משימה חדשה למשטרה. מפקד מחוז דרום ניצב אמיר כהן קיים פגישה עם מפקדי תחנות המשטרה באזור, והודיע כי "לצד מוכנות מבצעית בשטח, יש לשים דגש על שמירת הרכוש של משפחות שעזבו את בתיהן, למנוע ביזה". למרבה הצער, השוטרים כבר נתקלו באנשים חסרי לב שגנבו חפצים שפצועים והרוגים השאירו בשטח בכל אזורי הלחימה. כמו כן הנחת העבודה של כוחות הביטחון היא שיש אולי "חוליות מחבלים רדומות" שממתינות לשעת כושר. כל מכונית שמתקרבת למחסום מכניסה את כולם למצב של דריכות. החזרה הביתה, לחיים של שלווה, עוד רחוקה מאוד – אם בכלל תקרה.
