בתחילת חודש יוני חצה שוטר מצרי את הגבול באזור הר חריף והרג שני חיילים ישראלים. מח"ט גזרת פארן אל"ם שמר רביב וקצין הגששים של החטיבה רס"ן חוסיין פואז איתרו את המחבל והרגו אותו, אבל בחילופי האש נהרג חייל ישראלי נוסף.
בשבת השחורה לפני שבועיים השניים שיתפו שוב פעולה, הפעם בהיתקלות עם מחבלים בקיבוץ חולית, שבה נפצע קשה רס"ן פואז, בדואי תושב עילבון, ועכשיו הוא משחזר את הקרב: "בשבת בבוקר המח"ט הזעיק אותי לגזרה. בתשע ועשרה הגעתי עם החפ"ק למעבר כרם שלום וראינו שמחנה אמיתי נפגע והוא מלא בעשרות מחבלים. לאחר מכן נענו לכיוון כרם שלום. הגיעה חוליה של שלושה מחבלים על אופנוע, אבל חיסלנו אותם במקום. לאחר מכן קיבלנו דיווח על עשרות מחבלים בקיבוץ חולית. המח"ט ואני הגענו לשם, היה שם טנק על השער, ובמקום היה גם מחבל עם אר.פי.ג'י ועוד מחבלים בתוך הפרדסים. ירדתי מהג'יפ והתחלתי לנהל קרב".
רס"ן פואז הסתער על המחבל, אבל נפגע: "צעקתי, 'להתחבא, להתחבא! מחבל עם אר.פי.ג'י!' התקרבתי אליו וחטפתי צרור של שלושה כדורים ברגל. נפלתי וראיתי שנשברה לי העצם ברגל ימין. המח"ט אמר לי, 'פאוז אל תדאג, אני אחלץ אותך'. אחרי זה הכוח נתן מכת אש. הטנקיסטיות נתנו מיסוך ועזרו בחילוץ שלי. הן היו תותחיות. אם לא היה טנק, אני חושב שממדי ההרג היו גדולים יותר ואולי אני הייתי חטוף. העדפתי להרוג את עצמי מאשר שיחטפו אותי, וכבר תיכננתי איך לעשות את זה, כי עברו 20 דקות והכדורים שרקו מכל עבר, ימינה ושמאלה, ופגעו לי באפוד הקרמי. הכוחות שלנו משכו אותי וחבשו את הרגל שנפגעה כדי לעצור את הדימום. ואז חילצו אותי בג'יפ ממוגן לש"ג, נתנו לי מורפיום והתעוררתי בסורוקה".
"המחבלים לא מבדילים בין יהודי לערבי", הוא מסכם. "הם רוצים להרוג כל ישראלי. המון בדואים נהרגו, אני נפצעתי קשה, ולא עניין אותם כלום. כל חייל או אזרח במדינת ישראל הוא מטרה. כולנו ישראלים וכולנו תחת הדגל ושייכים למדינה אחת. חייבים להיות זה לצד זה. הטיל שנורה, לא מעניין אותו אם הוא ייפול ברהט, רעים או שדרות. את הארגון הרצחני חמאס מעניין להרוג כמה שיותר אזרחים וחיילים ישראלים".
דרושים מקלטים
בחברה הערבית יש 21 הרוגים, מהם 17 תושבי הדרום, ותשעה נעדרים, כולל אב ושלושת הילדים שלו. צעיר נוסף מבין הנעדרים מוגדר חטוף. "יש משפחות שלא יודעות איפה בן המשפחה שלהן נמצא", אומר וואחיד אלהוזייל, שהיה מפקד גדוד הסיור הבדואי ומעודד צעירים להתגייס לצבא. "אף אחד לא באמת יודע לתת מענה לצרכים שלהם, ולכן יש מתנדבות בדואיות שמסייעות להם. המשפחות רק רוצות את האהובים שלהם בחזרה".
המלחמה חיזקה את השותפות בין היהודים לבדואים, בייחוד בנגב. סמי אלקרינאוי, הבעלים של מלון סלינה במצפה רמון, מארח על חשבונו מפונים מעוטף עזה, שדרות, נתיבות ואשקלון. "הפכתי לקיבוץ קטן", סיפר אלקרינאוי והבהיר שגם אם הממשלה לא תממן את שהותם במלון הוא ימשיך לארח אותם. בחאן ספינת המדבר, השייך למשפחת שליבי משבט עזזמה, מארחים חיילים וגם תאילנדים מעוטף עזה.
ברהט נפתח מרכז סיוע למשפחות יהודיות וערביות מהדרום, שהוקם בשיתוף "איתך מעכי, משפטניות למען צדק חברתי", "אלנשמיאת, מנהיגות נשים בכפרים הלא מוכרים" ועוד. "בתים רבים נהרסו והתושבים נותרו ללא קורת גג", אומרת עו"ד חנאן אלסאנע מ"איתך מעכי". "החמ"ל פועל כדי לספק סלי מזון למשפחות שנפגעו, אבל זו רק טיפה בים. על הממשלה לספק לאלתר את צורכי הביטחון של האזרחים באזור, כולל מקלטים ומיגוניות".
"השותפות בין הבדואים ליהודים מוכיחה את עצמה במערכה הזו יותר מתמיד", אומר חגי רזניק, מנכ"ל מכון ריפמן. "לצד הערבות ההדדית, המדינה חייבת להמשיך לדאוג למיגון האזורים הלא מוסדרים".
