תוכנית הסיוע לעסקים ולשכירים שהציג האוצר בסוף השבוע שעבר כוללת כמה רכיבים חיוביים: דחיית תשלומי חובה ממשלתיים שונים, קרן בערבות מדינה לאשראי נוח, מענק המיועד לפצות (חלקית) על הפגיעה בהכנסות עסקיות כתוצאה ממצב המלחמה, הקדמת השיפוי של הביטוח הלאומי המשולם לעסקים שעובדיהם גויסו למילואים, ומענקי העבודה למקבלי שכר נמוך (מס הכנסה שלילי). עלות התוכנית לתקציב הממשלה לוטה בערפל; הנתון שזרק האוצר, כ־4 מיליארד שקלים לחודש, לא מנומק ולא מפורט. בסעיפים מרכזיים רק צוין "מיליארדי שקלים".
הרכיב הבעייתי בתוכנית הוא הסיוע לעובדים שכירים. בגדול, האוצר מציע לאמץ את נוסחת הפיצוי שהומצאה בתחילת מגפת הקורונה בגרמניה ובאוסטריה, המתבססת על מענק שישולם מקופת המדינה לעסקים שימשיכו להעסיק את עובדיהם, למרות הירידה במכירות. הנוסחה אמורה לשקף באופן מתמטי את מידת הפגיעה במכירות (מחזור) של העסק בהשוואה ל־2022 מול מידת הצמצום במספר השכירים בו. אין בה תמריץ משמעותי לשימור התעסוקה, והדרך לבדוק שהתעסוקה אכן נשמרת הודות למענק בכל עסק ועסק מסורבלת ונידונה מראש לליקויים ולעיכובים.
כל זה מיותר. כבר בתחילת מגפת הקורונה הפעילה ממשלת ישראל הסדר אחר, המכונה חל"ת - חופשה ללא תשלום, המדווחת לביטוח לאומי, אשר מתייחס אליה כאל אבטלה ומשלם, לפיכך, דמי אבטלה לשכירים בחל"ת. עם הפעלתה נתקלה השיטה בביקורת של לא מעט כלכלנים, אשר העלו על נס דווקא את היתרונות של מענקים המשולמים לעסקים מושבתים כדי שימשיכו להעסיק שכירים שאינם עובדים - נוסח גרמניה ואוסטריה.
הם טעו. בחלוף כשנתיים התברר שחל"ת באמצעות הביטוח הלאומי עדיף על כל מערכת אחרת לשימור תעסוקה. מנגנון החל"ת הישראלי זכה לשבחים בדוחות ובסקירות של OECD, קרן המטבע הבינלאומית, ארגון העבודה הבינלאומי, ועוד. בניגוד לציפיות ולהתנגדויות, הוא הניח את היסודות להתאוששות מהירה ומקיפה מהמיתון שהקורונה גרמה. הגירעון בתקציב המדינה, 11.3% מהתוצר בשיא המגפה, נחתך בשני שלישים כבר ב־2021 והפך לעודף ב־2022. היחס בין החוב הציבורי לתוצר המקומי ירד חזרה לרמתו הנוחה מלפני הקורונה.
החשש ששכירים, במיוחד צעירים, יתמכרו לבטלה וימשיכו לדרוש קצבאות חל"ת במקום לשוב למעגלי העבודה, התברר כחולף. מחסורים מסוימים בידיים עובדות אמנם נמשכו עד לאחרונה, אך ללא קשר להסדרי חל"ת הקורונה שהופסקו כליל מזמן. תשלום קצבת חל"ת ישירות לחשבון העובד איפשר גם שליטה יותר מסודרת וקפדנית על ההוצאות ועל אוכלוסיית הזכאים.
והעלות? מימון החל"ת מכיס המדינה עלה כ־12 מיליארדי שקלים בסך הכל, בכל התקופה (שהם 0.4% מהתוצר הדו־שנתי), כשכבר ב־2021 התכווצו תשלומי החל"ת לכדי כמה עשרות מיליוני שקלים לחודש, ונעלמו ב־2022. בסולם המדינות שדורגו לפי מידת יעילות התגובה הכלכלית־תעסוקתית לקורונה, ישראל נמצאה בקביעות באחד המקומות הראשונים, אם לא הראשון.
אך במקום להפעיל מחדש, ובמהירות, את הסדרי החל"ת גם בימים קשים אלה, עם השינויים המתבקשים בכיוון של חל"ת גמיש המתחשב גם בתעסוקה חלקית, בקרבה לחזיתות, בשירות מילואים ובנסיבות ייחודיות נוספות הקשורות במצב מלחמה, האוצר בחר להפעיל דווקא הסדרי שימור תעסוקה אחרים, שיעילותם הכלכלית והחברתית הוכחה בבירור כנחותה ויקרה, בנוסף להיותם מסורבלים ועתירי בירוקרטיה. הגרמנים, אגב, לא נחלצו מתוצאות הטעות הזאת עד היום.
עוד הוכחה לכך שבמינהל הציבורי הישראלי השתרש הנוהג המוזר לאמץ בחום את הכישלונות של אחרים.
