ליל שבת. שמונה וטיפונת בערב. במהדורות יושבים פרשנים. נערכים. כותרות, תובנות, ניתוחים. אבל בסדר היום, ממחבואו התת־קרקעי, שולט גורם אחר. האויב. כבר תקופה שהוא מתעתע לנו עמוק בסדר היום.
עכשיו, בכל אופן, על צד אחד של המסך, משמאל, עמודות כתומות בגובה מגדלי עזריאלי של היישובים שבהם נשמעת אזעקה בשל טילי חמאס. למטה על המסך, גם בשל מהלכי חמאס, הכותרות המבשרות על שחרור שתי החטופות. זה הולך ללוות אותנו ערב שלם, הדיווחים סביב שחרור יהודית רענן ובתה נטלי. צעד אחרי צעד. העברתן מחמאס, ואז לצלב האדום, ואז למצרים ואז לצה"ל ומשם למשפחה.
עד שב־23:20 לערך תופיע תמונה ראשונה מרגע השחרור, של יהודית ונטלי. משני צידיהן לובשי מדים, פניהם מטושטשות. ביניהן גל הירש, אפוד מגן עליו, מבט נחוש, אוחז בידיהן. וככה, צועדים. באין מידע ויזואלי אחר מאותו רגע דרמטי, זו תהפוך לתמונה מהסוג שתגרום לכולנו להיעצר עליה. גם מעל מסך טלוויזיה. להתבונן. לנסות להבין מה רואים. אולי לדלות מידע. ממה שהן לובשות, מהמבט שלהן. מה אפשר ללמוד על מצבן הבריאותי, על מצב רוחן, על התנאים שבהן הוחזקו?
איכשהו, מהרגע הראשון, התמונה תעורר אי־נוחות. לא בגלל שתי החטופות חלילה. זה האופן שבו גל הירש אוחז בידיהן. כאילו מוביל אותן לחופשי. כאילו לוקח חלק בחילוץ. גם אם נניח, נתאמץ ונניח, שנדרש היה מתוקף תפקידו שיהיה שם, ברגע ההוא, ממש ביניהן; גם אם נניח, נתאמץ ונניח, שאולי היה שם איזה רגע אנושי שבו נדרש היה לתת יד, להשרות ביטחון, להוליך; גם אם נניח, נתאמץ ונניח, שרק נתפס ככה במצלמה ובאותה שנייה לא הייתה מחשבה על דבר מלבד טובתן, לא יחסי ציבור ולא כלום; גם אם נתאמץ ונניח את כל אלה, תחושת האי־נוחות לא תיעלם. ולא מהטעם האישי, האיש הירש, אלא הסימבולי.
הירש, שמונה על ידי נתניהו למתאם השבויים והנעדרים, מייצג מדינה, שלא הייתה שם בזמן שנחטפו. שהפגינה אוזלת יד בלתי נסבלת, בזמן שטרוריסטים ברבריים גררו ילדים, נשים, זקנים, על פיג'מות מבתיהם אל מעבר לגבול. ועכשיו, כששתיים מהחטופות משוחררות, ידיים אחרות של אותה מדינה מפקירה כאילו פתאום מתעוררות, כאילו אוחזות, מוליכות. כאילו לוקחות בעלות. כאילו שולטות.
ואם כבר כאילו, בתמונה אחרת, שהציג ב"אולפן שישי" אמנון אברמוביץ', נראה נתניהו, כאילו מנחה אלוף משנה, פניו מפוקסלים, מעל מפה, מפוקסלת גם היא, בעזרת מה שנראה כסיגר. פרסום התמונה הרתיח את הצבא, סיפר אברמוביץ'.
אלו ששם, כדאי שתתאפסו. אלה ימים רגישים. האסון שעברנו הפך אותנו לחסרי סבלנות לכל צרימה. הסנסורים שלנו מצפצפים בשנייה.
בקטנה
"אין יותר ימין ושמאל", "לא יפרידו בינינו יותר", מבשרות כל מיני דמויות, שמייצגות אנשים מכל קשת העם, בפרסומת של קבוצת אדלר חומסקי. אני אוהב את הפרסומת הזו ששמה את האצבע על אותן שתי מילים — ימין, שמאל - שנראות כל כך ריקות בימים מבלבלים אלה, וגם עוד קודם עיקר השימוש בהן היה כדי למיין ולפלג אותנו.
