בערב שמחת תורה רקדו בבית הכנסת הדרומי שלנו עשרה ילדים וילדות קטנים במעגל, סביבם התקבצו עשרות מבוגרים. הסתכלתי עליהם בשמחה ובאהבה, הם העתיד שלנו.
בבוקר החג התעוררנו בשש וחצי לקול אזעקה. רצתי עם רעייתי ובני הפעוט לממ"ד. חיללתי שבת וקראתי בטלפון כדי להבין. בשעה 8 בבוקר שלחתי הודעה בידיים רועדות: "לא תתקיים תפילה בבוקר". מאז היו בעומר יותר מדי הלוויות. ניר פורטי, בן לחברי הקהילה, נער מנעריה שבגר, עדיין נעדר. עינוי הדין של משפחתו בלתי אפשרי. שניים משלושת ילדי משפחת מתיאס־טרואן, ששני הוריהם נרצחו בחולית, עלו אצלנו לתורה בבר/ת מצווה. הרבנים, הרבות ומלמדת הילדים שלימדו אותם, הגיעו להלוויה ולשבעה. נכנסו להם ללב התלמידים. הרב אייל ששון, התותחן שלי ממלחמת לבנון השנייה, המתגורר באופקים, סירב לצאת את העיר ולבוא עם משפחתו לישון ולנפוש אצלי בבית. "יש להם יותר מדי עבודה ביישוב", הסביר והוסיף: "לחיות בפריפריה זה קשה, ופריפריה תחת אש עם מחבלים שמסתובבים ברחובות זה עוד יותר קשה. יש מעוטי יכולת הצמאים לעזרה". הבנתי את אייל ובירכתי אותו בליבי.
חבר הקהילה שלח לי טקסט אתיאיסטי שכתב הרב הישראלי־הומניסטי, שרגא בר און. בבוקר שאחרי שוחחנו בינינו על אלוהים ואדם. כשקראתי את הטקסט, הסכמתי לרגע עם כל מילה. הסתר פנים. "אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, בוודאי גם שם נמצא השם יתברך. גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עליך אני עומד" (מוהר"ן זצ"ל). גם האמונה החילונית הצרופה באדם סדוקה בימים אלה. הומניזם ואהבת אדם אינן תרופות קסם מרפאות כל. יש לאהוב את הראויים, המתנדבים, המתמסרים לאחר, מוסרי הנפש ואורזי החבילות, אבל גם להיות אמיצים וכנים מספיק להודות באובדן צלם האדם של הרוצחים.
בתוך החושך הזה הלב שלי מתרחב ומתמלא תקווה מכל הטוב שיוצא מעם ישראל, "ועמך כולם צדיקים". אנחנו עוד נראה את הימים האחרים.
