בכל פעם שאני מגיעה לרגע שבו אני חושבת שראיתי כבר את הכי נורא, מגיעה עוד עדות, עוד תמונה, עוד סרטון. בכל לילה אני הולכת לישון כשהנשימה כבדה, חסרת אוויר, ואני מתעוררת לעוד בוקר שבו אני מבינה שזה לא חלום בלהות, שזו המציאות.
אני מבועתת מהמחשבה שאנחנו מוקפים במפלצות אכזריות, שביצעו זוועות ברמה בלתי נתפסת. שום במאי בסרט אימה לא היה יכול לכתוב תסריט כזה מרושע. אני רוצה להגיב על דברים שאנשים אומרים לי או כותבים, ואני לא מוצאת את המילים. איך אפשר לנחם? מה עוד אפשר להגיד? אני דואגת למדינה שלי, לחטופים שלנו, לחיילים שבחזית. אני חרדה ממה שהיה וממה שעתיד עוד לקרות.
יש משפט שאומר: "זה שאתה נושם, לא אומר שאתה חי". אני חיה ונושמת, אבל לא לזה קוראים חיים.
