השנים בתפקיד הכתב הצבאי עושות את שלהן, ומפה לשם הצטבר ניסיון של כמעט 20 שנה של מבצעים בעזה. אבל באף אחד מאותם מבצעים לא הייתה תחושה כה חזקה בקרב הלוחמים והמפקדים בצדקת הדרך, ולא נראתה נכונות כל כך גבוהה להילחם. הטראומה של 7 באוקטובר נצרבה היטב. רבים מהם אף נלחמו באותה שבת בגבורה וראו ממרחק של מטר את האויב האכזר ואת הפגיעה בבסיסים בקיבוצים וביישובים. הם מבינים שפשוט אין ברירה.
גם בקרב המפקדים שיובילו אותם התחושות זהות. כולם השתתפו בלחימה מרגע הפלישה, או הגיעו מביתם בתוך זמן קצר ועברו משגרת החג לשעות הקשות שנמשכו כמו נצח. חלקם נפצעו ומיהרו לחזור לפיקוד.
שבועיים אחרי המתקפה ולאחר ביקורים רבים ושיחות עם האנשים בשטח ובצמרת, המסקנה ברורה: צה"ל עומד חזק על הרגליים. הוא חיזק את הפלוגות שנפגעו ואיבדו לוחמים, בלוחמים חדשים. קצינים חזרו מחופשות לימודים או מחו"ל לחטיבות והחליפו מפקדים שנפגעו. קצינים במילואים צמודים לאנשי הקבע כמספרי 2 ו־3, ומסייעים במשימות. האגו, אם היה כזה, נשאר בבית.
למשל, לצידו של מפקד אחת האוגדות הסדירות, ניצבים שני אלופים במיל': איתי וירוב ויואל סטריק. ראש המטה באוגדה הוא לוחם מנוסה ועטור קרבות. הוא אמיץ ומקצועי, והוכיח את עצמו כשנלחם בעזה בכל המבצעים ואפילו בשבת השחורה כשקפץ מביתו באופן עצמאי לעוטף עזה והרג מחבלים. הוא משרה ביטחון רב אבל אינו יהיר. תפקידו לבצע את המשימה במקצועיות, באחריות, עם מקסימום הישג ומינימום נפגעים. הפעם, בניגוד לעופרת יצוקה, שם הוא נלחם כמג"ד בגבעתי, השטח רוכך. בנוסף, הוא יזכה לליווי ארטילרי מסיבי לכיוון השטח הבנוי שהוגדר כמרחב לחימה. "כתוש וכבוש", תוך כדי לחימה. ההבנה בשטח היא שחשוב שפעילות חיל האוויר תימשך, אבל גם האויב לומד להסתגל אליה, ולכן צריך להתקדם עם התמרון הקרקעי כמהלך משלים.
בתדריך למפקדי הטייסות והיחידות בחיל לקראת תמרון ברצועה אמר מפקד חיל האוויר, אלוף תומר בר: "לא הייתי רוצה להתחלף עם שום אויב ולפגוש חטיבה או אוגדה של צה"ל. נבוא עם כל העוצמה פנימה ונפגע בו. תפקידנו הוא 'לחבק' את החיילים ולומר: 'האויב שאתם תפגשו - פגש אותנו לפני כן'".
בינתיים, קבינט המלחמה הגיע לפיקוד הדרום. ההחלטה לפעול נמצאת בידיים של חברי הקבינט, וכל ניסיון לגלגל תירוצים לצבא הוא מופרך. ההבנה היא שהפעולה הזו תיקח זמן רב, אבל לדרג המדיני יש עוד שיקולים, למשל סוגיית השבויים והחטופים - שחמאס יידע להשתמש בה במטרה להפעיל לחץ, וגם הזירה הצפונית של חיזבאללה בלבנון. משם, אגב, נשמעו קולות שונים בסוף השבוע: אחד מהם, של יו"ר סיעת חיזבאללה בפרלמנט, מוחמד רעד, שאמר שמטרת הפעולות של חיזבאללה "הן להגן על לבנון. הן לא צריכות לעורר פחד או דאגה בקרב תושבי לבנון. אנחנו מגינים על הזירה שלנו ומונעים מהאויב לפעול בשיגעון ולהתעסק בכל הזירות. נוביל אותו לאן שנרצה". יש בכך כדי להעיד על האינטרסים המורכבים של הארגון השיעי "מגן לבנון", לכאורה, מול הציפייה שיגן על הפלסטינים, כפי שאמר סגן מזכ"ל הארגון, נעים קאסם, ולפיו "אם הפעילות הישראלית תתרחב בעזה, חיזבאללה יגיב בהתאם".
בהקשר הזה, אמר אתמול שר הביטחון שחיזבאללה נכנס ללחימה. הוא צודק, עם כוכבית: ללחימה כן, למלחמה עדיין לא. בינתיים הארגון גם חוטף אבידות: יותר מ־30 מחבלים נהרגו בתקיפות חיל האוויר ומארטילריה, וניכר שאוגדת הגליל, פיקוד הצפון וחיל האוויר שיכללו את ציד חוליות הנ"ט בגבול וגובים מהם מחיר. ועדיין, מדובר בזירה אחרת, מורכבת הרבה יותר, וככל שחולפים הימים ומצטברים הפרסומים - הדילמה שהצפנו כאן מהיום הראשון עודנה עומדת: האם נכון להקדים מכת פתע, כשכל הצבא ערוך והזדמנות כזו לא תחזור, או שעדיף לא להסתבך מעבר למינימום בזמן שתשומת הלב העיקרית מופנית לעזה. מרחב הפעולה של נסראללה גדל, אבל גם הוא רואה מה קורה בעזה ולא רוצה שהעדה השיעית תשלם מחיר כבד בדרום לבנון ובביירות, מה שלא מפריע לו להמשיך לשחק באש.
לכן, למרות הנכונות והמוכנות של הכוחות, הם ימשיכו לרקוע עוד קצת ברגליים עד שיגיע האור הירוק. הציבור יכול להתנחם בידיעה שגם ב־2023, עם הנהירה אחרי כסף, טיסות לחו"ל ולייקים באינסטגרם, דור נפלא של לוחמים נחוש יותר מתמיד להגן על הבית.
