לאסונות יש כוח מיוחד, שמצליח ליצור משהו חדש. הוא אחר, המשהו הזה, ובגישה נכונה יש לו מעמד נכון בחיים, כדי להיאחז בו. מציאת הגישה הנכונה היא הדרך לשמר זיכרון תוך כדי קיום המשך החיים בנתיבם הראוי. מול הרס הקהילות צריך לראות את הרועות והרועים, שידעו לצקת את התוכן הנכון למרחב שנוצר, להתייצב בראש, ולקחת את אלו שיבחרו להישאר בקבוצה קדימה. הרבה קדימה. הזמן הזה, שבו כל קהילה מכונסת עם עצמה, הוא העת למצוא את אלו, כדי שהיום שאחרי יהיה מוכן, טבול בהיגיון אנושי ומעצב את משב התנופה הראשונית באופן שיאפשר המשכיות. עכשיו כואב. יש אחרי עכשיו וצריך להתכונן אליו. היד המנהלת צריכה להיות מחוברת לחשיבה אחרת, עם חזון מדויק. חשיבה שיש בה ראייה כלכלית לצד חמלה והבנה. חשיבה שהקהילה בראש, אבל ליחיד יש מרחב וחופש פעולה רחבים. לשם כך צריכה המדינה לאפשר לכל אלה להתקיים באותה סביבה שבה החלו ושם התרסקו, שם הם ייבנו מחדש.
1 צפייה בגלריה
yk13642046yk13642046
(רמי שני)