מאז שנפתחה המלחמה באים לראש הממשלה בטענות. "איפה האחריות של ביבי", "ביבי תגיד שזה קרה במשמרת שלך", "כולם לקחו אחריות ורק ביבי לא". וואלה, אפשר להבין: קרה אסון, צריך להאשים מישהו. ומי הכי קל? ביבי. אבל אל תתבלבלו: זה לא ביבי. גם לא ראש אמ"ן ולא ראש השב"כ ולא אלוף הפיקוד ולא פיקוד האלוף. אני אגיד לכם עוד משהו: זאת אפילו לא "הקונספציה". היא הייתה סבבה. מדינית וצבאית.
זה אני. אני אשם.
לא הבטחתי למוטט את שלטון חמאס ובאמת לא מוטטתי את שלטון חמאס. איזה מין אדם לא מקיים את מה שלא הבטיח? המבצעים הקודמים? כל ה"הנחתנו עליהם מכה קשה" ו"חמאס מורתע"? אני אישית בלמתי. בידיים וברגליים. עאלק "שלטון הפקידים" או "מרד הגנרלים". חרטא. תשאלו את שרה נתניהו. שעות הייתה צועקת: "אבל למה אתה לא נותן לביבי לנצח?!" אמרתי לה: "שרה, עם כל הכבוד, זה לא הזמן ולא המקום".
עכשיו תגידו, כמו עמית סגל וקלמן ליבסקינד כששואלים אותם מה השעה או איפה המלח: "רגע, אבל איפה היית בהתנתקות?!" מישהו אחר, עם מצפון של מניאק, היה אומר "צודקים, אז זה לא בגללי", והולך ודופק שואו באולפנים. אבל לראות איך זורקים הכל על ביבי? כואב. ולא נכון. הנה האמת על ההתנתקות: גם זה באשמתי. התמיכה הציבורית? אני. אחד־אחד עברתי. נישקתי תינוקות והבטחתי אייפוד (לא אייפד - זה אחר כך, בשוחד של עסקת שליט) לכל ילד. ישבתי עם ביבי ושמעתי אותו מתחנן: "אבל עינב, תקום חמאסטן!" ואמרתי לו: "ביבי, לא יעזור לך. אתה תצביע בעד ואז עוד פעם ועוד פעם. תתפטר כשלא תהיה ברירה. או זה - או שתשלם על הקפה". מסכן, איך ירד לו הצבע מהפנים.
הלאה, הייתה התנתקות. חמאס עלה, טילים על העוטף, ביבי ראש ממשלה, ביבי שוב ראש ממשלה, ושוב ראש ממשלה ושוב ראש ממשלה. תוקפים בעזה, מבליגים בעזה, צוק איתן, איתן צור, ווטאבר. וכל הזמן הזה ויכוחים ודיונים ו"מה עם עזה". וגם אני הייתי מוטרד. אבל היו עוד בעיות, ואני לא מתבייש להגיד: לא הייתי מספיק טוב. לפעמים הייתי ממש חרא, סליחה על הביטוי. לא רק עם הטורים בעיתון, שם ברור שהרסתי את ההרתעה עם דעות של רכיכה שמאלנית, ולא פחות גרוע - מטפורות מחורבנות: גם חיפפתי עם הרשות הפלסטינית, פירקתי את השירות הציבורי, הזנחתי את המודיעין ואל תשאלו מה הלך עם האפודים הקרמיים. מה לעשות, הייתה בת־מצווה לאחיינית והנושא היה "גולני שלי". המשרד של עמיחי אליהו? רעיון שעלה לי בצומת מורשה. ביבי לא קשור. אמרתי לו, "עמיחי אליהו מסודר ובן גביר יהיה בסדר". אמר לי, "זה לא מוגזם?" ועניתי: "ביבי, אני עם MBS בקו השני, מבשל לך נובל. תחשוב בינתיים מה עושים עם דיסטל".
אז אני מבין את הכעס ומבקש סליחה מהציבור הנפלא הזה. מקווה שהדור הצעיר והנלהב שרואים בטלוויזיה יצליח איפה שנכשלתי: סוף־סוף ייתנו לביבי להיות ביבי והצבא יהיה צבא ומה שהיה לא יהיה. עם ישראל חי.
(בהשראת המערכון "לבנון" שכתב מודי בר־און ז"ל עבור "החמישייה הקאמרית")
אל תתבלבלו: זה לא ביבי. גם לא ראש אמ"ן ולא ראש השב"כ ולא אלוף הפיקוד ולא פיקוד האלוף. אני אגיד לכם עוד משהו: זאת אפילו לא "הקונספציה". היא הייתה סבבה. מדינית וצבאית. זה אני. אני אשם