זה היה היום השביעי בשבוע. שבת מנוחה, השבעה בחודש. שבעה ארורה.
מיום ליום ליבי מתכווץ ומתכנס, תוהה על החידלון, בוכה בכי תמרורים על האובדן. הנפש, קשה לה להכיל: היא כלואה בתוך הגוף וממאנת לקבל את הרוע השטני, האכזרי וחסר המעצורים. אוי, כמה שגופי חבוט וכואב.
ידיי מושטות הרחק מהגוף, מונפות כלפי שמיים וזועקות - "מדוע"?
תינוק שעדיין מחובר בחבל הטבור לאמו, תינוק חבוק בזרועות אמו המגוננת, ילדות וילדים יפי מראה ומלאי תום ילדות, נערים מתבגרים מאוהבים ומקווים, הורים חלוצים ודור המייסדים: כל חטאם יהדותם.
הכאב באובדנם עצום. האדמה הספוגה בדמם. הרס ביתם ומבטחם אינם מרפים. הלב מתפוצץ.
שבעה! היום השביעי, שמחת התורה. האומנם או חלמתי חלום?
"קחי נשימה עמוקה" אמרה לי נפשי, הנה מתחיל המסע. המסע לחשבון נפש נוקב, המסע להכיל את כאב האובדן, את הרגשות הסוערים, הבועטים, המבקשים: "לא עוד".
יש בי ערגה לימים אחרים - ולא לימי שבעה.
