כשאני מנסה לעשות סדר בתחושות שלי, אני מחלק אותן לרגשות.
הלם. מעולם לא הצלחתי להבין את הדור שחווה את מלחמת יום כיפור, את תחושת "סוף המדינה". הרי גדלנו במדינה חזקה, עם הצבא החזק באזור. איך רק דור אחד לפניי יכלו לחשוב שהסורים יכבשו את הכנרת והמצרים יגיעו לתל־אביב? עד השבת האחרונה: פתאום, גם במרחק של 50 ק"מ מהרצועה, הרגשתי לא בטוח. ואז הבנתי את ההרגשה. זה ההלם שחוו הורינו לפני 50 שנה. עכשיו אנחנו.
בלבול. כשהתחילו להגיע החדשות, התמונות והסרטונים, לרגע לא האמנתי: זה כתב חמאס משדר בערבית מתוך קיבוץ, ומאחוריו רצים לוחמים חמושים? איפה צה"ל ואיפה אנשי הקיבוץ?
זעם. אחרי כל מטוס שעבר דרומה, מעל הראש, אמרתי לילדיי: "זה הרעש של הנקמה". בשלב זה הראש לא עובד, רק הבטן. הכאב דיבר, לא שום דבר אחר.
פחד. מקלחות לילדים. הבכורה בת 13, אחריה בת עשר. הקטן בן ארבע, הקטנטן בן שנה וחצי. אני מביט עליהם וחושב על ילדים אחרים. ואם היינו גרים שם? איפה הן/ם היו? בממ"ד השרוף? אולי במנהרה מתחת לבית־חאנון? מנסה להתעלם מהרגשות המציפים. מקריא סיפור לפני השינה. לילה טוב.
אימה. 1,400 הרוגים, מספר לא סופי. משפחות שלמות. חושש שיגיע שם של מישהו מוכר, וזה מגיע. על זוועות כאלו קראנו רק בבגרות להיסטוריה. זה קרה רחוק באירופה, בזמן זר וביקום אחר. כעת, זה כאן ועכשיו.
חוסר אונים. לכל קריאה בווטסאפ היישובי מיד נרתמים. מתנדבים לכיתת הכוננות. מה עוד אפשר לעשות? כרס"ן בחיל הים, הפסיקו לקרוא לי למילואים לפני שנתיים. מחכה שאולי ייזכרו בי ויקראו לי למרות הגיל. כאזרח דואג, אני מצטרף לסייר היישובי בלילה.
תסכול. תגידו, איפה הממשלה? בשביל מה אתם כאן? אנחנו צריכים אתכם ואתם נעלמים ונאלמים. לא רוצה לשמוע על הכספים הקואליציוניים או על שרת המשימות הלאומיות. זאת המשימה הלאומית שלכם.
תקווה. עם ישראל הראה את האופי האמיתי שלו ברגע האמת. רוח הקרב וההתנדבות שוטפת את המדינה. אבל התקווה נשענת על כך שנחסכה מאיתנו מלחמת אזרחים. כשהאבק ישקע והתותחים ידומו, עם ישראל יתפנה לחוזה חדש עם מדינתו ועם מנהיגיו שראויים לעם ולמדינה הזאת. אז נתחיל מחדש.
