הצפירה המפחידה שפילחה את האוויר בצהרי יום הכיפורים ב־1973, הייתה מצמררת ומקפיאה. אותה אזעקת מלחמה נותרה כקעקוע בנשמתי.
18 שנים מאוחר יותר, כשאני כבר אמא לארבעה ילדים, פרצה מלחמת המפרץ. כשטילי הסקאד עפו מעיראק שודרו ברדיו מילות האזעקה "נחש צפע", נתנו את האות לצפירות הנוראיות. מאז אוזניי נותרו כרויות לצליל המתכתי של הצפירה.
האזעקה שהחרישה את הארץ בשבת השחורה, 7 אוקטובר 2023, מצאה אותי ישנה שנת ישרים עמוקה. בפעם הראשונה בחיי לא שמעתי אותה. בן זוגי העיר אותי בעדינות, רק אז שמעתי את הצווחה האדירה שזעזעה את אמות הסיפים. ברגע שסגרנו עלינו את דלת המקלט התחילו הצפצופים בפלאפון, הילדים עידכנו שהם במקום בטוח. אז עדיין לא ידענו שכשנצא מהמקלט, העולם אותו הכרנו ישתנה, וייקח עוד זמן עד שנבין את שקרה.
כשהפציעו הסרטונים הראשונים בהם נראו חוליות מחבלים חמושות טובחות באנשים בכל יישובי העוטף, רחפנים מטיילים בשמיים וטילים עפים באוויר, הבנו ששוב הפתיעו אותנו: פעם שנייה בתוך 50 שנה.
בתזמון מצמרר, ערב קודם, בארוחה המשפחתית של שישי בערב, עלה נושא ההפתעה במלחמת יום הכיפורים. דיברנו על כך שהפתיעו אותנו ושעוד יפתיעו, אבל לעולם לא יחזור המצב בו לא יתייחסו להתרעות. שמונה שעות מאוחר יותר הסתבר שזה קרה. אז נפתחו שערי הגיהינום, וזה היה הרגע בו הפסקתי לישון. התמונות האכזריות של מעשי חיות האדם נצרבו בי ולא הצלחתי לגרש אותן. בלילות הטרופים, התינוקות והילדים החטופים לא נותנים לי מנוח. חלקם בלי הוריהם שנרצחו, חלקם פצועים והם לבד שם, מעבר לגדר בעזה.
והשאלות לא מניחות לי: האם מטפלים בפצועים? איך הנשים הצעירות, שגופן חולל, שורדות? מה קורה לנשים ולגברים שהופרדו מבני משפחתם, ולזקנים שנגררו בכוח והשאירו מאחור בבתים המפויחים את התרופות שלהם?
אני איתם והם איתי בכל לילה, והסיוט לא נגמר.
כשהאור עולה, אני קמה טרוטת עיניים ופוגשת את התקווה, את ארץ ישראל היפה. אני מתוודעת לאנשים גיבורים ולסיפורי גבורה בלתי נתפסים. להתגייסות המטורפת של כל האזרחים. לקבוצות החמ"ל שהופכות עולמות כדי לעזור, ולצעירים שקוטעים את שהייתם בעולם, נלחמים על כרטיסי טיסה לארץ, כדי לחזור ולהתגייס.
רק בזכות אותם גיבורים וגיבורות בחזית ובעורף נקום מההריסות. רק יחד ננצח.
