העם שלנו מדהים. ספגנו מכה נוראה, ואנחנו קמים ממנה בעזרת עשרות אלפי יוזמות קטנות שהן ענקיות. מיליוני ישראלים שיצאו מהריבוע של מי שהם בשיגרה, חברו לעוד ישראלים שהם לא מכירים ויצרו אותנו, את עם ישראל.
במקום שבו הגופים הממשלתיים והמוסדיים מתקשים לספק פתרונות, קמים אנשים. בשעת קרב הם מגינים, מחלצים, נפגעים, נרצחים, מצילים. ורגע אחרי הם משקמים, תורמים, מארחים, מאכילים, משמחים ונותנים הכל מהכל.
מספר חברים מהעולם הזמינו אותנו לברוח אליהם. כשהבינו שהם לא בכיוון, הציעו שלפחות נשלח את הילדים שלנו להפוגה אצלם: לא יקרה.
באחד הרגעים האלה, של שיחות לתוך הלילה, סיפרתי לבתי בת ה־16 על ההזמנות האלו. חטפתי ממנה "שטיפה" על עצם הרעיון. "מי שעוזב עכשיו את ישראל, אין לו זכות להיות כאן אזרח", היא הגדירה את האזרחות הישראלית כזכות. זה עמוק.
"אדם חייב לעשות למען האחרים ולא להעלים עין: אם הוא רואה שריפה, עליו לנסות לכבות אותה. אם אין ברשותו דלי מים, הוא יכול להשתמש בכוס. אם אין לו כוס, יש לו כפית, ולכל אחד יש כפית" (עמוס עוז).
יש מי שהתגייס למילואים, יש מי שתורם כסף, מכין אוכל חם או כריכים לחיילים, מנסר קרשים לסגירת ממ"דים לשכנים, מסיע בגדים וצעצועים למפונים. דלי, כוס או כפית, הכמות לא משנה. ביחד אנחנו יוצרים אוקיינוס של עזרה הדדית, יוצרים ביחד את עם ישראל. ואת העם שלנו אי־אפשר לנצח. הם נפלו על העם הלא־נכון. ברגעים שהכי קשה תשירו שורה אחת: "אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת". זה עוזר. עם ישראל חי.
