השסע החברתי הפנים־ישראלי לא נעלם. המאבק הפנימי הושעה לזמן קצר בגלל מלחמה באויב אמיתי, אבל גם בתקופת ההשעיה הוא רוחש מתחת לפני השטח. מניסיונה של מלחמת יום כיפור - הוא ישוב לאחר מכן, בעוצמה שלא ידענו. כל הצדדים הפוליטיים עוסקים בכך תוך כדי המלחמה, גם אם עיקר תשומת ליבם נתונה לאויבים מבחוץ.
הדיון בכישלון הצבאי והמודיעיני יצריך הבנה מקצועית, ומעטים מאיתנו יוכלו לתרום בו. הדמגוגים יוסיפו אליו משחק האשמות פוליטי, שחלק מן הטיעונים בו שקריים וחלק אחר בלתי רלוונטי. לא, הממשלה לא העבירה גדוד וחצי לכוננות ביהודה ושומרון מסיבה פסולה; דרג מדיני לא מעורב בהחלטות כאלה. לא, חמאס לא תקף כי האמין לטענת מטה המחאה שחיל האוויר נחלש מחמת סרבנות, וגם לא מפני שחשב שעוצמתה של ישראל נובעת משיטת בחירת השופטים הייחודית שלה. הפילוג הפנימי איננו באחריותו הבלעדית של אף אחד מהצדדים למחלוקות האידיאולוגיות, העדתיות והמעמדיות. אולי רוטמן, אהרן ברק, ברסלר ואמסלם עשו דברים מרגיזים, אך הם לא פגעו ביכולת הביטחונית של המדינה. אנשי המודיעין לא טעו מפני שהם באו מקרב אליטות מפונקות או משום שמיעוטם חתמו על איומי סרבנות. העובדה שהחרדים פוטרים את עצמם ממלחמת מצווה מובהקת הייתה כאן תמיד, וכבר עשרות שנים ידוע שחלקם של אנשי הפריפריה והדתיים בקרב הנופלים גדול מחלקם באוכלוסייה.
גם בניכוי הטענות הדמגוגיות והשאלות התפעוליות יישאר ויכוח נוקב. נקודת המוצא שלו תהיה הכרה בכך שהזרם המרכזי בישראל, המפלגות הגדולות והממסד הביטחוני, שגו לכל אורך הדרך. ההתנתקות, שנתמכה בידי נתניהו ואנשי הימין המתון, הייתה צעד מטופש - לא משום שיש לנו דרך לדעת כיצד הייתה ההיסטוריה מתפתחת אם היא לא הייתה מתרחשת, אלא משום שניתנה לה הנמקה ברורה שהופרכה. הטענה הרשמית הייתה שבהיעדר חיילים ויישובים בתוך הרצועה יהיה קל יותר להתגונן, מפני שכל מה שצריך יהיה לעשות זה להגיב מיד בהפצצה אווירית או ארטילרית מעבר לגבול. ובכן, לא.
זמן קצר לאחר ההתנתקות אימצה ההנהגה שלנו, כולה, את המדיניות הנוכחית: סבבי המבצעים בדרום, המלחמה־בין־מלחמות בצפון, היתרי עבודה לתושבי עזה החמאסית והעברת כסף מבחוץ. כולם - שרון, נתניהו, גנץ, לפיד, בנט, אשכנזי, איזנקוט, כוכבי - הניחו שניתן להכיל את חמאס וחיזבאללה כשכנים במחיר הקזת דם מתונה אחת לכמה שנים, ותוך הסתמכות על טכנולוגיה הגנתית ומודיעינית. האלטרנטיבה העיקרית - הקמת מדינה פלסטינית עם פוטנציאל להפוך למדינת חמאס במרחק פסיעה ממרכזי אוכלוסייה - נתפסה כמסוכנת יותר. עוד לפני שראינו בעינינו כיצד נראית כניסת אויב אכזר ליישובים יהודיים ידענו לדמיין כיצד זה ייראה במודיעין או בכפר־סבא. המתנגדים לקונספציה נתפסו, לפעמים בצדק, כפופוליסטים חסרי אחריות, אך בדיעבד הם צדקו.
הממשלה נושאת באחריות. בחשיבת הקבוצה השתתפה כל הצמרת הישראלית, אבל הממשלה הייתה רכיב מרכזי בה, מן הסתם. היא בוודאי אחראית לאיכות מוסדות השלטון ולרמתם של ממלאי התפקיד. גם כשניתן להבין מדוע מנהל המיזם טעה, יש לתבוע ממנו אחריות לתוצאות, משום שהוא זה שיודע מקרוב כיצד ניתן לשפר אותן. אינני יודע כיצד יסתיים חשבון הנפש ביום שלאחר הניצחון הצבאי. אבל הוא יפתח בהתפכחות מכאיבה.
פרופ' רון שפירא הוא רקטור המרכז האקדמי פרס
הדיון בכישלון הצבאי והמודיעיני יצריך הבנה מקצועית, ומעטים מאיתנו יוכלו לתרום בו. הדמגוגים יוסיפו אליו משחק האשמות פוליטי, שחלק מן הטיעונים בו שקריים וחלק אחר בלתי רלוונטי
