אני יושבת ליד בני ומביטה בו. הוא כל כך יפה, חכם, אהוב. אני רוצה להגן עליו מכל הרע שבעולם.
יום הולדתו, שחל ב־7.10, כבר לא יום שמח. בעיקר יום עצוב. ישראל נמצאת במלחמה, אנחנו לא יודעים מה יהיה. אני חוששת, על המדינה שלנו ועל העתיד. החיים כאן השתנו. אנחנו לא יכולים לחיות בביטחון כמו פעם. אנחנו לא יודעים מתי תהיה הפצצה הבאה, או מתי נאלץ לעזוב את הבית שלנו.
אני חסרת ודאות. אני לא יודעת מה צופן לנו העתיד. אני לא יודעת איך גידלתי את בני בעולם כזה. אני רוצה להגן עליו, אבל אני לא יודעת איך.
המחשבות האלו לא עוזבות אותי כבר שבועיים. אני חושבת על ילדות קטנות, שרגילות לפני השינה שאבא או אמא מקריאים להן סיפור, והן "גונבות" עוד כמה דקות לפני שמכבים את האור, כדי לחבק את אבא ואמא ולהגיד להם שהן אוהבות אותם. עכשיו גורלן בעלטה או במנהרה. בתוך גיהינום. עם השטן.
אני חושבת על הילדות האלו, על החיים שלהן שהתהפכו באחת. חושבת על ההורים שלהן, שצריכים לחיות עם העובדה שהילדות שלהם נלקחו מהם.
אני לא יודעת מה יהיה בסוף המלחמה הזו, אבל אני יודעת שאני לא יכולה לשתוק. אני חייבת לדבר על הדברים הנוראים שקרו פה. ואני רק מקווה שיום אחד הילדות האלו יוכלו לחזור הביתה, אל ההורים שלהן, אל החיים שלהן.
אני רוצה שאנשים יידעו גם על הילדים שניצלו מהמסיבה, על הסבל שלהם. על הנפש שנשרטה לעד. אני רוצה שאנשים יעשו משהו כדי לעזור להם.
