כותבת, כואבת, נעצבת. כשהתותחים רועמים ובשמיים טילים, ברקים ורעמים, המוזות שותקות. בחלל זעקות ואזעקות.
יש כאלה שאופות או מכבסות, ואלה שציפורניים כוססות. זאת שאורזת ומתנדבת, והסבתא שמחבקת ואוהבת. זו שלא נרדמת ימים ולילות, וההיא שיודעת לענות על כל השאלות. זו האמא שמלטפת ומכסה בשמיכה, זו שכנה עם אוזן קשבת וכתף לתמיכה. כל אחת יודעת מה לה הכי טוב, ואני רק רציתי לכתוב. בעלטה כותבת בליבי, בחיי, ועם אור נשמטות המילים מידיי.
פתאום הבנתי מבלי משים כי נדבקתי מכל אותן נשים. בישלתי, כיבסתי, ארזתי, תרמתי, כססתי, דאגתי, לא נרדמתי, עודדתי, תמכתי, שיתפתי, את הסיוטים שטפתי. למדתי כי כל מכשול הוא אתגר, על הזוועות קראתי תיגר.
ימים ללא איפור, אפשרי. כלל לא סיפור. תולה מבט על חבל הכביסה בתדהמה. הכל ורוד: חלוק, פיג'מה ונמנמה.
ונזכרת: 5.10.73: חוגגת יום הולדת ביום הכיפורים.
5.10.23: מרימה כוסית ברגעים מאושרים.
7.10.23: במקלט עפה על כנפי הדמיון.
10.23 באשדוד, בישראל, המציאות עולה על הדמיון. מאחלת לעצמי ולמדינה צליל צחוק ילדים. יד ביד באחווה, נגרש את הפחדים.
