מבקריו האנונימיים מאשימים את נתניהו בגרירת רגלים בכל הנוגע להחלטה על כניסה קרקעית לעזה. אולם בלי קשר לאחריות המלאה של נתניהו למכה העקובה מדם שהנחיל לנו חמאס ב־7 באוקטובר, עלינו לזכור שהוא הקברניט - והאחריות שמוטלת עליו אין לה שיעור. ונתניהו למד היטב את העצה שמשיא לנו ספר משלי: "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו [לבל] ייפול ברעה". הוא אומר לעצמו שעדיף להיזהר, שמא חלילה ייפגעו חיילי צה"ל במספרים דמיוניים.
עמיתיי נחום ברנע ורונן ברגמן כתבו אתמול ב"ידיעות אחרונות" על משבר האמון בין צה"ל לנתניהו. לכך יש להוסיף את הרזומה של נתניהו כראש ממשלה, שמורכב לרוב מהימנעויות משימוש בכוח מופרז. בין מבקריו היו מי שטענו בהקשר זה שהוא פחדן, אך אחרים ראו בכך סימן חיובי. כך גם כעת: נתניהו אמנם נמנע מלהסביר לציבור את מניעיו, אך ניכר לכל כי יש לו סיבות רבות וטובות להעלות ספק בנוגע לתוכניות הצבא לכניסה הקרקעית.
מאז 7 באוקטובר יושבים מול נתניהו שורה של בכירים - הרמטכ"ל, ראש אמ"ן ועמיתיהם מהשב"כ ומהמוסד - כשחמאה מונחת על ראשם. חלקם באסון שחווינו לא ניתן לטיאטוא מתחת לשטיח, ובהגינותם חלקם כבר נטלו אחריות על מה שקרה. נתניהו, ניתן להניח, חושב על החללים מקרב היחידות שייכנסו לרצועה. הוא שואל את עצמו האם החברה הישראלית תעמוד במחיר שייגבה ממנה לשם ניצחון על חמאס.
לכך יש להוסיף את העובדה שנתניהו איננו היחיד ששולט על האירוע, בלשון המעטה. מאז השבת הנוראית ההיא נמצאת מדינת ישראל במצב של כינוס נכסים מדיני מול ארצות־הברית, וכאשר ביידן "מייעץ" לנתניהו או "מבקש בצורה נעימה" לדחות את התמרון הקרקעי ולהתמקד במאמץ הבינלאומי לשחרור החטופים, הוא למעשה אומר לו: אין תמרון קרקעי עד להודעה חדשה. החטופים תחילה.
זאת ועוד, ביידן גם "ייעץ" לנתניהו להימנע ממתקפת פתע נגד חיזבאללה, כפי שהציע שר הביטחון גלנט. מי שתלוי בהמשך קבלת סיוע בעשרות מיליארדים מאמריקה חייב לגלות צניעות, ובעיקר לכבוש את הכעס ולתאם את תוכניותיו עם ארצות־הברית. ביידן גם "מייעץ" לצד הישראלי לגלות מהו המתווה ליום שאחרי מיטוט החמאס, אך לפי שעה אין בצד שלנו תשובה לשאלה מי ישלוט במיליוני הפלסטינים ברצועה. נתניהו, מצידו, אף פעם לא תמך ברעיונות דוגמת גיבוש תוכנית בינלאומית כדי להעניק לעזתים אופק לחיים אחרים מאשר אלו שכפה עליהם חמאס. ה"עצה" לאפשר כניסה של סיוע הומניטרי לרצועה גם היא אינטרס אמריקאי נטו, שמונעת מחששם של המלך הירדני עבדאללה ונשיא מצרים א־סיסי ממהומות פנימיות במחאה על הפקרת הפלסטינים.
נתניהו, אין ספק, אחראי לאסון הביטחוני שעובר עלינו - גם מעצם התנהלותה העלובה של הממשלה שהקים לפני עשרה חודשים, שגרמה להרס השירות הציבורי בישראל. ועדיין, חשוב לזכור: לא קל להיות ראש ממשלה בישראל. גם בימים רגילים, ולבטח עכשיו, כשנדרשת התנהלות גם כאשר הכישלון זועק לשמיים.
קריית־שמונה נעזבה בקיץ 1981 אחרי חילופי מהלומות עם אש"ף. ב־23 ביולי של אותה שנה הגעתי אליה ביחד עם ראש הממשלה דאז מנחם בגין, שהזדעזע מהפיכתה לעיר רפאים. בגין, כדרכו, דיבר עם התושבים ואמר להם בפאתוס: "ראיתי שהמוראל כאן גבוה מאוד - יש במה ובמי להתגאות". למחרת הסכים להפסקת אש, שאחר כך הובילה למלחמת לבנון הראשונה. אצלנו, כעת, ראשי המדינה מבטיחים למוטט את חמאס להעלים את שלטון הטרור בעזה. עוד נראה מתי נתניהו יוביל להפסקת אש.