לזכר יהודה עמיחי
לַחְשֹׁב שֶׁבְּגִיל שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה, אֲנַסֶּה אֶת כֹּחִי
בָּאָנָנָס הָרִאשׁוֹן שֶׁלִּי,
חָזוֹ שֶׁנֶּחְשָׂף
מִתְיַצֵּב כְּמִבְחָן נוֹסָף
לְכֹחַ רְצוֹנִי, חָשׁ בְּעַצְמוֹתַי
שֶׁמַּשְׁמָעוּתוֹ חוֹרֶגֶת מִמָּה שֶׁהוּא, בְּעוֹד שֶׁבְּוַדַּאי
לֹא יָדַעְתִּי עוֹד כִּי נוֹדְעָה לוֹ חֲשִׁיבוּת
כְּסֵמֶל בֵּינְלְאֻמִּי לִנְּדִיבוּת.
נְדִיבוּת, כֵּן? לֹא יְרִיבוּת, אִם בְּרוּרָה
לָכֶם כַּוָּנָתִי. כְּאִלּוּ אֶפְשָׁרוּת סְבִירָה
הִיא כִּי, לְשֵׁם שִׁנּוּי, בְּפִנָּה אַחַת
שֶׁל הָעוֹלָם, תּוּכַל הַיָּד הַפְּתוּחָה
לְרִמּוֹן הַיָּד. מְבִינִים?
אֲנִי מְדַבֵּר עַל אָנָנָס, לֹא עַל רִמּוֹנִים.
בית בטוח | ליאן או'סאליבן
כְּשֶׁהֵם הִתְחִילוּ לְהָקִים מְדִינָה,
כַּמָּה מִן הַגְּבָרִים בָּאוּ לְהִתְחַבֵּא בְּבַיִת
שֶׁבּוֹ הָיְתָה מִשְׁפָּחָה, עִם יֶלֶד בַּקּוֹמָה מֵעַל
שֶׁהִקְשִׁיב. הֵם אָמְרוּ לוֹ מָה לוֹמַר
אִם מִישֶׁהוּ יִשְׁאַל. שֶׁהֵם מֵעוֹלָם
לֹא הָיוּ שָׁם, שֶׁרַק בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה בַּבַּיִת.
וּבַלַּיְלָה הָלַךְ הַיֶּלֶד אֶל הַחֶדֶר
שֶׁבּוֹ הוּסְתֵרוּ הַתִּיקִים וְכָל חֶפְצֵיהֶם.
הוּא מִשֵּׁשׁ אֶת הַבַּדִּים, אֶת מִרְקָמָן
הַלַּח, הַטָּחוּב שֶׁל הָרְצוּעוֹת. אֶצְבְּעוֹתָיו
נָגְעוּ בִּנְיָרוֹת וּמַטְבְּעוֹת וְאָחֲזוּ בְּאֶקְדָּח,
קְרִירוּתוֹ וּמִשְׁקָלוֹ נָחוּ בֵּין יָדָיו.
אָז כְּבַר לֹא הִרְגִּישׁ כְּלוּם. דָּמוֹ זַחַל אִטִּי
וְאָפֵל בֵּין אֲרִיחֵי הָרִצְפָּה, וּמִתַּחְתָּם,
וְהַחֶדֶר נִרְעַד וְדָמַם
וּלְרֶגַע כְּאִלּוּ נוֹתַר תָּלוּי בְּלֵב הַלַּיְלָה.
כְּשֶׁהֵם מָצְאוּ אוֹתוֹ נִקּוּ
אֶת פָּנָיו, מַהֵר וּבַעֲדִינוֹת וְאִמּוֹ
עָטְפָה אוֹתוֹ בִּשְׂמִיכָה וְאָז
קָבְרָה אוֹתוֹ בְּשׁוּלֵי הֶחָוָּה.
בַּבַּיִת אָסְפוּ אֶת חֲפָצָיו
וְהִדְלִיקוּ אֶת הָאֵשׁ בַּמִּטְבָּח
וְשָׂרְפוּ אֶת בְּגָדָיו, נַעֲלָיו, כָּל
עִנְיָנָיו הַקְּטַנִּים, הַמְּשֻׁנִּים, שֶׁל יֶלֶד.
וְאַחַר כָּךְ יָצָא הָאָב בַּחֲשֵׁכָה הַקְּפוּאָה
לִמְצֹא אֶת הָרוֹפֵא וְאֶת הַכֹּמֶר
כְּדֵי לְסַפֵּר לָהֶם מָה קָרָה וּמָה
עֲלֵיהֶם לוֹמַר אִם מִישֶׁהוּ יִשְׁאַל.
שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיָה יֶלֶד.
שֶׁהֶם מֵעוֹלָם לֹא הָיוּ שָׁם.
שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיוּ בַּיִת
וּמִשְׁפָּחָה שֶׁאֶמְצָעֵיהָ פְּשׁוּטִים וּגְלוּיִים.
מֵעוֹלָם לֹא הָיְתָה מַפָּה שֶׁהוֹבִילָה
אֶל אוֹתוֹ מָקוֹם אוֹ מִמֶּנּוּ, יָדוּעַ אוֹ מְדֻמֶּה,
שֶׁבּוֹ הָרֹתֶם, הַבַּקְיָה שְׁחוֹרַת הַשֹּׁרֶשׁ, הִתְהַפְּכוּ
שׁוּב וָשׁוּב עִם הָאֲדָמָה הַקְּשִׁישָׁה וְנֶעֶלְמוּ.
בין מים למים | איוואן בולנד
נוֹלַדְתִּי בֵּין מַיִם לַמַּיִם:
וִיקִינְגִים רָכְבוּ עַל הָלִיפִי.
הֵם הִטְבִּיעוּ סְפָרִים,
בָּזְזוּ מִנְזָרִים,
חָתְמוּ אֶת עֲתִידֵנוּ
בִּסְפִינוֹתֵיהֶם הָאֲרֻכּוֹת.
אֲבָל נְהָרוֹת מַחְלִימִים.
מָה יוּכַל לְרַפֵּא
אֶת הַמַּיִם הָאֲחֵרִים הָאֵלֶּה,
אֶת הַיָּם הָאִירִי,
שֶׁהֶחְמִיץ מִדְּמָעוֹת מְהַגְּרִים?
בִּבְקָרִים שֶׁל חֹרֶף
אֲנִי מַבִּיטָה
בְּגַלָּיו שְׁטוּפֵי הַגֶּשֶׁם
נִשְׁבָּרִים עַל גְּרָנִיט,
מַזְהִירִים אֶת רוֹשְׁמֵי העִתִּים
לֹא לְתַעֵד
צַעַר יָשַׁן:
כְּאִלּוּ יָכֹל הַיָּם
לִזְכֹּר אוֹתוֹ.
כְּאִלּוּ יְדַקְלֵם אוֹתוֹ הֶעָתִיד.
