הנשיא הרצוג הוא איש עם כוונות טובות, עם מזג טוב. איך, למשל, הבליג יפה כל כך על תנועת היד הגסה של רה"מ שדחף אותו לאחור רגע לפני שהנשיא האמריקאי ירד מכבש המטוס. ספג בשקט ולא הגיב. ההפך. חיכה יפה, על אף שהפרוטוקול מחייב סדר שונה.
האיש שפעל להגיע להסכמות רחבות, פעל ופועל לקירוב לבבות, מבקר פצועים, מנחם אבלים, בקיצור עושה טוב. ועדיין יש שאלה שמטרידה בתוך כל הטירוף הזה: מה בדיוק יעשו בבית הנשיא עם תקציב של 201 אלף שקלים ליום, שזה יהיה תקציבו אחרי התוספת של 20 אחוזים שיקבל. דובריו הסבירו משהו בעניין הפעילות המוגברת והטיסות לחו"ל. ובניסוח שלהם, "בגלל האופי הדינמי של עבודת בית הנשיא".
אז אולי כדאי, בימים קשים ומרים אלה, שהנשיא יהיה קצת פחות דינמי - מה גם שהארץ הזו שטופה בעבודה דינמית שכולה נעשית בהתנדבות, והרשימה אין סופית ומרגשת עד דמעות - ויחסוך מעט בטיסות חובקות עולם. לא שאני מצפה שיתנייד בהרקולס, כמו זה שבו הגיע ראש ממשלת בריטניה לישראל, כי בכל זאת, זה לא ממש נוח - אבל בכל זאת מטרידה השאלה על מה בדיוק יוצאים כל יום כ־200 אלף שקלים.
וזה מטריד בשעה שמדינה שלמה רואה איך הממשלה הכושלת בתולדותינו לא רק שהתאיינה ונעלמה מהמרחב הציבורי - ואת רוב, שלא לומר את כל משימותיה ממלאים ארגונים חברתיים שהולכים ומשתלטים על יותר ויותר תחומים - אלא גם ממשיכה לרוקן את הקופה המידלדלת.
לפני מספר חודשים הייתי ביום עיון במכללה האקדמית נתניה לזכרו של מאיר דגן. בין הדוברים שהוזמנו לאירוע הייתה גם שרת המודיעין גילה גמליאל. בלי קשר לעובדה שהנאום שלה היה אסופה של קלישאות נבובות, היא התקבלה בקריאות בוז. תתפטרי, צעקו לה, את וממשלת הרוע שלך. בסופו של דבר גמליאל נאלצה לקצר ולצאת, או אם רוצים, להימלט משם.
האמת היא שחשבתי אז שזה לא מכובד. רק שאיש לא שיער שכמה חודשים אחר כך יתברר שהשרה לענייני מודיעין היא שרה לענייני כלום, העומדת בראש משרד שעלה ועולה לנו 25 מיליון שקלים בשנה, החולש על חמישה אגפים, ומועל, בתוך כך בתפקידו העיקרי: "גיבוש הערכת המודיעין הלאומית הרב שנתית של ישראל".
לא שמישהו ציפה. אבל, כן, מיליונים, והמספר אינו מוגזם, מצפים עכשיו שתסגור את השום־כלום הזה ותאפשר לנייד את הכסף למקומות חשובים באמת - מנהלת שיקום העוטף, למשל - ותיקח איתה את שר הנגב והגליל וסרלאוף, את שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות סטרוק, את השר לשיתוף פעולה אזורי אמסלם - שהוא גם השר המקשר בין הממשלה לכנסת - ואת שר התפוצות והמאבק באנטישמיות והשר לשוויון חברתי שיקלי. כל אלו ושאר השרים שנמאס לכתוב ולקרוא שוב ושוב כמה חדלי אישים הם וכמה רקוב ממסד המקורבים שכל אחד ייסד במשרדו, כאילו מדובר בנחלת אבותיו. משרדים שברגע האמת קרסו, והדבר היחיד שהם ממשיכים לעשות זה לגרד את תחתית החבית בטובתם האישית.
הנשיא הרצוג אולי אינו אחד מהם, אבל הוא האזרח מספר אחת במדינה שבה אין מספר שתיים. מספר אחת שאחריו ריק גדול. ובמסגרת המאבק הציבורי להסיט את המיליארדים למקומות הנכונים, הוא צריך לתת דוגמה. שהרי, בינינו, בימים איומים אלו, גם תקציב של 61 מיליון שקלים, שעמד לרשותו עד התוספת, זה מספיק.
