אני שואלת את עצמי מדי יום: האם יחיא סינוואר שיקר לי? חמש שנים עברו מאז הראיון שקיימתי עם מנהיג חמאס ל"ידיעות אחרונות", ובימים האחרונים, מאז הטבח הנפשע שביצע הארגון שבראשו הוא עומד, אני לא מפסיקה לחשוב על הציטוט שהפך לכותרת: "איני רוצה יותר מלחמה". והתחושה שלי, בכל זאת, היא שבעת קיום הראיון האמירות הללו ביטאו באמת את כוונותיו של סינוואר, שהשתנו מאז.
הסיבה שחיכיתי שבועיים כדי לכתוב את זה היא כי עכשיו, יותר מאי פעם, צריך לנסות לכבוש את האינסטינקט ולפעול מהשכל. חמאס אינו אותה חמאס של שנת 2018, אז התפרסם הראיון. סינוואר הוא לא אותו סינוואר והם לעולם לא יהיו יותר. 7 באוקטובר היה כל כך אלים, שאפילו בגדה המערבית, היכן שאני מסתובבת עכשיו מתכחשים לאלימות הנוראית הזאת. ובאירופה, משם אני מגיעה, לא מבינים, מקטינים את האסון. ועדיין, בעיניי חשוב שכל הזעם לא ישפיע על התגובות ובעיקר לא על הניתוח.
אני מאמינה שסינוואר של ימי הראיון לא שיקר. הוא באמת חשב שיש דרך מסוימת להיות מפויס יותר. היו אז דיבורים על הפסקת אש ארוכת זמן, זהו לא סוד. היו מגעים והם מתועדים גם בארכיונים הישראליים. אבל באותה תקופה חמאס היה חלש. הפלסטינים האשימו את חמאס שהוא הזניח את הציבור הפלסטיני, שלא הציג שום אסטרטגיה כדי לפתור את המשבר של עזה. ועם חמאס כל כך מוחלש, עם פילוג פנימי, לישראל לא היה עניין לפשרות. וההזדמנות ההיא הלכה ונעלמה.
ואז ב־2020, בזמן שכולנו היינו עסוקים במגפת הקורונה, הוכרזו הסכמי אברהם. פגשתי אז, זמן קצר אחרי ההכרזה, את חאלד משעל. הוא היה קיצוני הרבה יותר מסינוואר, עם רעיונות שונים מאוד. להבנתי, ההידרדרות החלה אז - שם סינוואר כנראה בחר ללכת בדרך ההתנגשות המלאה. ראש ממשלת ישראל נתניהו היה משוכנע שהעולם הערבי שכח מהפלסטינים, ובאמת הוא עשה בהם שימוש רק כשהיה לו צורך בכך. כמו עכשיו.
חמש מערכות הבחירות בארבע שנים, המשבר המשפטי והחוקתי, הברית הפוליטית עם המתנחלים וחודשים ארוכים שבהם אלפי ישראלים מוחים ברחובות הערים. באותו הזמן הגדה המערבית הלכה והתלקחה וכל תשומת הלב והאנרגיות הופנו לשם. במקביל, המלחמה באוקראינה טילטלה את כל האיזונים הגלובליים. חמאס ראה את ישראל פגיעה, ותקף.
כשחמאס הבין שישראל נכנסת למשבר, הוא תקף, וזה עבורי הלקח של 7 באוקטובר. לא לקח חדש לצערנו, והוא עבור המערב כולו. אני ממשיכה לשאול את עצמי, ולא רק לגבי חמאס, אלא לגבי כל הארגונים האיסלאמיים במזרח התיכון - האם אני יכולה לסמוך עליהם? האם הפסקות האש הן רק תירוץ כדי להתחמש? האם הפלסטינים, והערבים בכלל, באמת הסכימו או יסכימו לקבל את ישראל ולהכיר בה? זו שאלה שכולנו צריכים לשאול את עצמנו, גם במערב. כי אם יש דבר שבו חמאס ודאעש זהים מאז ומתמיד, זה הזיהוי שלהם את חולשת המערב. לא, יחיא סינוואר של 2018 לא שיקר בראיון. ההזדמנות הייתה אז אמיתית. אפשר היה למנוע את 7 באוקטובר. לכן, חשוב גם היום. לא לטעות בניתוח, כי אחרת, נפסיד במלחמה.
