יש רעיונות שלפני שאתה מעלה אותם על הכתב, וגם כאשר אתה כותב אותם, ועד הרגע שאתה שולח אותם לעיתון – אתה מתחבט. אתה יודע שאולי צריך לומר את הדברים, אבל יכול להיות שזה לא הזמן. ויכול להיות שהם עלולים לפגוע. ויכול להיות שהנזק יהיה גדול מהתועלת.
אנחנו עוסקים בבנימין נתניהו. יש נגדו טענות נכונות. יש טענות מוגזמות. יש גם, יסלחו לי ידידיי ממחנה "רק לא ביבי", טענות מופרכות. הוא היה במוקד יותר מדי שנים. הוא במוקד ביתר שאת מאז 7 באוקטובר, בעקבות הפיגוע המזעזע ביותר בתולדות המדינה. הזעזוע חיסל ברגע אחד את כל המחלוקות. אלה שהיו לפני רגע "שמאלנים בוגדים" הם אלה שניצבים כתף לצד כתף עם אנשי ימין בחזית הלחימה. ואלפי חרדים שעד לפני רגע היו משתמטים ופרזיטים מתייצבים באלפיהם כדי להתגייס. משרדי הממשלה בקושי מתפקדים אבל החברה האזרחית מתייצבת במלוא כוחה, וזה לצד זה ניצבים אנשי המחאה עם חרדים ומתנחלים. גם רוב ערביי ישראל הבינו שנפל דבר, לאחר שהברברים רצחו גם כתשעים ערבים, חלקם תוך כדי עינויים. וצעירים ערבים מבצעים עבודה מדהימה וחסרת תקדים בערוצי תקשורת מובילים.
ומאז 7 באוקטובר, המריבות הישנות עדיין נמשכות ברשתות החברתיות. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו מחלוקת פנימית, אני מדקלם שוב ושוב לכל מי שתוהה על הניטרליות הפוליטית שאימצו לא מעט כותבים, ואני בתוכם. אתם לא מבינים, עונים לי, שנתניהו מוביל אותנו לאבדון? אתם לא מבינים שהוא עוסק רק ואך ורק בעצמו, ולא בשום דבר אחר? אתם לא מבינים שהסירוב שלו לקחת אחריות מעיד על כך שהאיש סובל מניתוק גמור? הרי אפילו תומכים ותיקים, ראשי ערים מהליכוד ועוד רבים אחרים, יודעים שמשהו שם לקוי מהיסוד. הרי לעומת אחרים, שלקחו אחריות והם מרוכזים במשימה, נתניהו מגיע לסיורי שטח בעיקר עם מאפרת לצורכי וידאו־אופורטיוניטי. ואני מתקשה אבל חייב להודות, שבהנחה שרק חלק מהטענות נגד נתניהו נכונות, רק חלק, כולל אלה שפירסמו כאן אתמול נחום ברנע ורונן ברגמן – אז כל רגע שנתניהו נשאר בתפקיד הוא נזק למאמץ נגד החמאס.
הסיפורים מצטברים. והם קשים. מדובר במינויים מפוקפקים מאז הקמת הממשלה, שגורמים היום לנזק מפחיד. ומדובר במנכ"ל משרד ראש הממשלה, שהצליח לטרפד את המינוי החיוני של אודי אדירי למתאם הפעולות האזרחיות, רק בגלל קטנוניות מאוסה, על חשבון האזרחים הסובלים. ומדובר בעוד מינויים חסרי צורך וסרי טעם, גם בזמן המלחמה, כאשר ה"רווח" היחידי בהם שהם אולי, רק אולי, יסייעו לנתניהו. אבל באיוולתו הוא לא מבין שזו בדיוק ההתנהלות שהופכת אותו לראש ממשלה מופקר ומפקיר.
גם נתניהו יודע שלוּ היו נערכות בחירות היום – הליכוד היה מתרסק. אין צורך להיות מומחה לשפת גוף כדי לדעת שנתניהו בבעיה. וזה אומר שכולנו בבעיה. נכון, בימים רגילים, לא מחליפים סוסים בעלייה. אבל מה אם הסוס המוביל לא עולה, אלא תקוע, חוסם את שאר הסוסים, ועלול לדרדר את העגלה למטה? האם גם אז נתעקש עליו? התמיכה בנתניהו עומדת על 22%. אפשר לנהל מלחמה עם 78% שאיבדו אמון בראש הממשלה?
אז מה עושים? ייתכן שיש מוצא. הרי עסקת טיעון כבר הייתה על השולחן. בדיעבד מתברר שכל אדם חושב במדינה צריך להצטער על כך שהעסקה לא הושגה. עכשיו זה לא נתניהו. עכשיו זו המדינה. יקום נא אדם משכמו ומעלה, אולי נשיא המדינה, אולי נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר, אהרן ברק, ויציע את עסקת הטיעון המוצלחת ביותר מבחינת נתניהו: סגירת כל התיקים, בלי קלון, בלי עונש, תמורת ירידה מהבמה. באותה הזדמנות כדאי להעניק לנתניהו גם פטור מוחלט מאחריות מול ועדת החקירה שתקום רגע אחרי המלחמה.
האם זה פתרון טוב? הלוואי שלא היה צורך לכתוב את המאמר הזה. אבל בנסיבות שבהן אנחנו נמצאים, כל רגע שנתניהו בתפקיד הוא רגע של חולשה למדינה. ולא, אין פתרון טוב. ייתכן, רק ייתכן, שזה הכיוון הכי פחות גרוע. יקום נא נשיא המדינה ויעשה מעשה. לא נגד נתניהו. למען מדינת ישראל.
