מעל ל־20 שנים אני מלמד את משפטי השואה, ואחת השאלות שחוזרות מדי שנה היא האם השואה יכולה להתרחש לעם היהודי גם בימינו. עד לימים האחרונים התשובה שלי הייתה חד־משמעית: לא! ראשית בגלל התודעה היהודית שלא תאפשר זאת שוב (בניגוד ל"יהודים ההם", אנחנו לא תמימים), שנית בזכות צה"ל - צבא יהודי חזק וריבוני, ושלישית בשל השינויים הטכנולוגיים בזרימת הידע. הסברתי תמיד בביטחון מלא שהיום איש לא יוכל לומר לא ידעתי או לא האמנתי. הזוועות שמשודרות בזמן אמת לצידו השני של הגלובוס מחייבות את כולם לדעת: את מנהיגי העולם החופשי, את הקהילות היהודיות במדינותיהם ואת שאר בני האדם. איש לא יוכל יותר להתעלם מכך ולאפשר לשואה להתרחש בשנית. אז חשבתי.
כמו עוד דברים שהתערערו בתפיסת עולמי באותו בוקר שבת מקולל, גם כאן סימן השאלה החליף את סימן הקריאה והחרדה פלשה לאזורים שטרם הכירוה. זו האמת: אני כבר לא בטוח. עמיתים לפעילות בינלאומית של הגנה על זכויות אדם, שעבדנו יחד שנים בחברות גדולה, ענו להודעות ששלחתי להם תשובות עם "אָבָל" וסירבו לנקוט עמדה חד־משמעית. כששלחתי את הצילום של כפיר בן תשעת החודשים שנחטף מניר עוז, קיבלתי בתשובה צילומי תינוקות הרוגים מעזה. בהתחלה עוד התעקשתי על ההבדל בין התוקפן לבין הקורבן, ובין מי שמבתק בכוונה בטן של אם הרה למי שעושה ככל כוחו להימנע מפגיעה בחפים מפשע. זה לא באמת שינה להם. מתברר שגם כשהעולם יודע, לא באמת אכפת לו. בדיוק כמו אז, האמת והידיעות טובעות בים של שקרים ושנאות קדומות ליהודים. בדיוק כמו אז, מי שלא רוצה לראות לא רואה, ומי שלא רוצה להאמין לא מאמין. ומי מאמין ליהודים, ש"כל דבריהם שקר"? הטכנולוגיה המשוכללת ביותר לא יכולה לאנטישמיות הכה שורשית.
תחושת הבגידה מהעולם החופשי, ההוא שהבטיח לשאריותינו ש"לעולם לא עוד", מתחזקת בכישלון צה"ל ביממה הראשונה. חברה טובה כתבה לי באותה שבת: "אני מרגישה שאני חיה בזמן אמת בתמונה של מטוסי חיל האוויר שטסים מעל אושוויץ - צבא שמגיע מאוחר מדי. התמונה הזו הייתה בעלת ערך כשחשבנו שהצבא נוצר בחובו הבטחה שזה לא יקרה שוב, אבל אם יהודים ניצודים מדלת לדלת ונורים כשהם מתחבאים בארונות, אם משפחות נקשרות ונשרפות חיות בתוך גבולות הארץ, אם יהודים מחכים שעות על גבי שעות בזמן ששכניהם נטבחים ואין עוזר, אז מה עוזר לי חיל האוויר המפואר שעושה תמרונים ממעל?" לא היה לי מה להשיב לה. עדיין אין לי. גם הדיונים על משא ומתן לשחרור בעלי אזרחויות זרות מזכירים תמונות זוועה מהעבר, כשיהודים ניסו להיתלות בחסות מדינות שונות כדי להינצל - תמונות שהציונות ביקשה להעביר מן העולם עם הקמת מדינה יהודית.
גם בגידת העובדים העזתים ב"חבריהם" מיישובי העוטף שהעסיקו אותם ודאגו להם כל השנים מחזקת את התחושות הקשות. סבתי לא סלחה עד יומה האחרון לעובדים הפולנים בעסק של הוריה בקרקוב שהסגירו את אחיה לידי הנאצים והביאו לרציחתו. בשעתו היא גיחכה למשמע טיעונים שהעליתי שגם לאותם פולנים לא הייתה ברירה, שהרי גם הם חששו לחייהם מהנאצים. סבתי החכמה אמרה תמיד שהם לא נאלצו, הם שמחו לעשות זאת כי הם שנאו אותנו לא פחות מהנאצים. יהירותי הביאה אותי לחשוב אז שהטראומה הקשה מדברת מגרונה ופוגעת בכושר שיפוטה. היום, אחרי שאני שומע את סיפוריהם הדומים של ניצולי נתיב העשרה וכפר עזה, איני משוכנע שהיא לא צדקה ממני.
תחושות הבגידה הרסניות לאמון העצמי, וכשהאמון מתמוסס העולם כולו מתמוטט. זה לא רק העולם, צה"ל או ה"חברים" העזתים שבגדו בי, זה לכאורה אני שהשליתי את עצמי. זה אני שבחרתי להאמין במה שאסור היה להאמין בו. זה אני הבוגד. ואם אני הבוגד, מי יתקע כף לידי שלא אבגוד בעצמי גם בעתיד?
זו כבר קפיצה שאסור לעשות. עלינו להבין שגם אם הבגידה היא בנו, היא לא שלנו. גם אם היא חלק מאיתנו, אנחנו לא חלק ממנה. גם אם טעינו באמונותינו לא עשינו זאת ממקום של אויב שמבקש להרע אלא ממקום של אוהב שמבקש רק טוב, ומי שמבקש את טובתנו לעולם לא יכול לבגוד בנו. הבנה זו, שתסייע לשיקום האמון בצדקת הדרך הציונית, היא ורק היא תחזיר את סימן הקריאה לתשובה לשאלה הנוראה ההיא: לא!
בדיוק כמו אז, האמת והידיעות טובעות בים של שקרים ושנאות קדומות ליהודים. בדיוק כמו אז, מי שלא רוצה לראות לא רואה, ומי שלא רוצה להאמין לא מאמין