על שיברון הלב. ביקרנו רעייתי מרים ואנכי ביקור שבעה אצל גב' וקנין בירושלים, אלמנה, ששני בניה התאומים אושר ומיכאל, והם כל ילדיה, נרצחו במסיבה ברעים. האם השכולה חזרה ואמרה, הקדוש ברוך הוא נתן לי אותם ביום אחד ולקח ביום אחד. והנה, אתגר השכול הוא לאחר השבעה. מבשרנו חזינו. בשבעה מוקפת המשפחה במנחמים. אחריה היא נותרת עם כאבה, למעט קרובים וידידים, וכאשר כמו במקרה זה כמעט לא נותרת משפחה גרעינית, המצוקה היא שבעתיים. האמירה "משמיים תנוחמו" במקומה כאן ביתר שאת לאנשי אמונה, כי אין ניחומים מפי אדם. וגם משפחת איציק וזיוה אזולאי, הוא עובד המועצה לשימור אתרים שאני מכהן כנשיאה, שכלה את בנה יוחאי באירועים. ישבתי עם איציק בביתם בעת אזעקה, נותרנו שנינו לבדנו בדירה בקומה רביעית ללא מעלית. סוריאליסטי ומכמיר לב. ביקרנו עוד משפחות שחלומות ילדיהן וחלומותיהן נגוזו, ותוך כתיבת שורות אלה נודע על הילקח קרובתנו חנה קריצמן, חלוצה מגשימה בבארי מגיל 15, מספרת סיפורים מיתולוגית, שעל פציעתה כתבתי כאן. באבחת רוצחים תמו 70 ויותר שנות שירות לאומה.
על אגף משפחות, הנצחה ומורשת. מוכר לי מקרוב אגף המשפחות במשרד הביטחון, המופקד על קבורת חללי צה"ל ועל הטיפול במשפחותיהם השכולות. התגייסות האגף, שבראשו הסמנכ"ל אריה מועלם, מרגשת. לפתע הוטל לפתחם הטיפול בהלוויות ובשכול של מאות. הם מורגלים ועושים מלאכת קודש, אך גל ענק כזה חייב מאמץ ומשאבי נפש עצומים, וכך גם אצל מקביליהם באגף נפגעי איבה בביטוח הלאומי. עתה נוסף לכולם הטיפול הנפשי והכלכלי במשפחות הנעדרים והחטופים, משימה ללא תקדים בהיקף מזעזע. שליחותם נעשית בצנעה ובאיפוק. נכיר להם תודה וטובה.
על השיקום. רבים מאנשי הישובים בעוטף עזה רוצים לחזור. יש שיעשו כן בכל תנאי, יש שיבקשו להבטיח שהביטחון מוצק, יש שייוואשו. אחד התנאים להצלחת שיקום הוא הקצב. ישראל אינה מצטיינת בצמצום בירוקרטיה, עוד מימי "כוחו של מתושל" לאלתרמן מ־1950. נחוץ פרויקטור אחד לשיקום ולקימום, נחוש ומשימתי, בעל סמכות כלל־ממשלתית. זכורני מימי גל העלייה הגדול מחבר המדינות, בהיותי מזכיר הממשלה, את הניסיונות הלא־פשוטים לזירוז הבנייה, חלקם בעייתיים. לקחי עבר יש ללמוד גם מן ההתנתקות מעזה, שכשופט נתקלתי במורכבות שיקומם של מי שאיבדו את בתיהם. חשיבה במינימום אגו ובמקסימום יעילות והגינות, ובשכל הישר, אינה בשמיים. ועוד מילה: ענווה. אל יתהלל, בכל הזירות, חוגר כמפתח.
על יצחק רבין ועל ירדן. השבוע ימלאו 28 שנים לרצח יצחק רבין, וגם 29 שנים להסכם השלום עם ירדן. זכיתי לעבוד במחיצת רבין במשא ומתן לשלום; דומני כי מורשת רבין, חייל מנעוריו, היא השירות לאומה בכל תנאי והחתירה לשלום, גם אם ירחק (וחרף תוצאות אוסלו). אך כרגע מעיינינו בניצחון על חמאס ובהחזרת החטופים. ועוד הערה: אכזבה מרה מתגובות ירדן למצב. היית מצפה ממי שעימם כרתנו שלום, ואינטרסים חיוניים שלהם תלויים מאוד ביחסים עמנו, שיאמרו דבר על הברבריות החמאסית של רוצחי משפחות וטובחי עוללים, ביחד עם דאגתם לאנשי עזה. היכן? עם בכיר ירדני ותיק אני מקיים קשרי ידידות אישיים מאז ימי הסכם השלום. כתבתי לו לשם תגובה לרצחנות הנוראה. בדרך כלל הוא משיב לי מיד. הפעם אין קול ואין עונה. איה הרף, האנושי והמוסרי, המינימלי של הזדהות עם הנטבחים?
אתגר השכול הוא לאחר השבעה. בשבעה מוקפת המשפחה במנחמים. אחריה היא נותרת עם כאבה, למעט קרובים וידידים, וכאשר כמעט לא נותרת משפחה גרעינית, המצוקה היא שבעתיים
