04:30 בבוקר. שם ווייז: חניון רעים. נסיעה של חצי שעה מבאר־שבע. בקטנה. איזה כיף! חודשיים שבת זוגי, גל, ואני חיכינו למסיבה של הנובה, והנה, היא סוף־סוף הגיעה. איפור, קישוטים, מתוקים, מספיק מים ליום חם, קרם הגנה, פרפרים בבטן והתרגשות שיא.
5:00 בבוקר. עדיין חשוך. חונים, מתכרטסים, פורסים ציוד, צילייה, מזרנים, כיסאות, מרגישים את הדגדוג בבטן לקראת הטירוף הממשמש, שכבר קיים. עורכים סיבוב היכרות עם המתחם, מקשיבים למוזיקה ברקע, שכ"כ חיכינו לה, מביטים באנשים היפים והצבעוניים, חיוכים מרוחים על פניהם. והנה, מפגש ברחבה עם חבר שלא ציפיתי לפגוש. מסכמים שנרקוד יחד בהמשך.
(דודי ממן)
6:25 בבוקר. השטח כבר מואר. חוזרים לציוד, רוצים להימרח ולהתקשט. ואז, נשמעים הדי קולות. רק לשבריר של שנייה הם נשמעו כמו חלק מהניגון הטהור, אבל מיד מגיעה ההבנה שממש לא. מסתכלים על השמיים ורואים אין־סוף של שובלי עשן, הם לא רחוקים מאיתנו.
מבחינים בחלק מהפרצופים שסביבנו, הם נראים אדישים. חלקם נראים מבוהלים, מעטים חושבים על המיגונית שתספק קצת שקט. אנחנו ביניהם.
בת זוגי ואני גרנו בעוטף, מיד הבנו שזה לא הזמן והמקום לעיכובים, ומחליטים לרוץ לרכב ולהתרחק מהר וכמה שיותר רחוק מהאזור.
6:35 בבוקר. אוספים את הציוד, רצים שפופים בין מכוניות ואנשים מצלמים. מגיעים לרכב, זורקים הכל פנימה ומתחילים לנסוע החוצה במהירות.
6:40 בבוקר. יצאנו ממתחם המסיבה לכיוון המיגונית בבארי. נזכרים בדרך לשם שהוריי גרים לא רחוק משם, באזור קצת יותר מרוחק ומוגן. אני סוגר את חלונות הרכב, כדי לא לשמוע אזעקות והסחות דעת, לוחץ בכוח על דוושת הגז, נותן לרכב להגיע למהירות שבכביש 232, השלו והמוכר לו מאוד, הוא לא באמת מכיר.
6:55 בבוקר. הגענו לבית הוריי, שכבר ערים מהאזעקות. מרגישים את המשמעות של "ניצלנו". ככל שמתקדם היום ומאז רצה באין־סופיות התהייה שלנו על מה היה קורה אם היינו מתעכבים עוד חמש או עשר דקות. ועל אותו חבר, שפגשתי ברחבה. לעולם לא אפגוש אותו יותר.
