4 על 4 על 4. זה הכלי להרגעה. זו הדרך לנשום, שאמורה לסייע במקרה של חרדה מתגברת, שעלולה להפוך להתקף. להכניס אוויר במשך ארבע שניות, להחזיק אוויר בפנים במשך ארבע שניות ולהוציא אוויר במשך ארבע שניות.
כבר שבועיים שאני נמצאת במשחק מול העולם. אם אני מצליחה להכניס אוויר רצוף במשך ארבע שניות - אני מנצחת. עד כה, רק העולם ניצח.
אין לי אוויר. אני לא מצליחה להכניס אותו. אולי כי אני בכלל לא רוצה כרגע להכניס אותו. כי האוויר הזה לא מרגיע ולא מנחם. כי האוויר הזה מחזיק בתוכו את זכרם של 1,400 (ויותר) הנרצחים, כי הוא מחזיק בתוכו את הלחץ לשלומם של 210 חטופים, כי הוא מחזיק בתוכו את הפחד על דין, בעלי שנמצא במילואים, אלוהים יודע איפה, והוא מחזיק בתוכו את הצורך להישאר בשליטה עבור יובל, בני הקטן, לשמור עליו מהרוע בעולם ולספק לו תחושת ביטחון.
האוויר הזה מחזיק בתוכו את תחושת חוסר הביטחון שלי בעולם, בחיים, בבית. אז בינתיים, העולם מנצח ואני לא נושמת.
אני לא נושמת עד שדין יחזור הביתה. רק כשהוא פה יש אוויר ששווה לנשום אותו. כשהוא הגיע ל־24 שעות, פתאום הרגשתי שזו אני שמנצחת. הצלחתי לנשום. הרגשתי רעב, אפילו הצלחתי לישון. למחרת, כשהוא שוב עלה על מדים ונסע, הוא לקח איתו את האוויר שלי. את תחושת הביטחון. את המחשבות המסוכנות והאופטימיות שבאמת בסוף עוד יהיה טוב. הוא לקח איתו את תחושת המוגנות, את היכולת לשהות בבית שלי, שלנו, ליותר משעה - בלי לחשוב איזו משימה אני עוזבת באמצע כשמתחילה אזעקה, וכמה מהר אני ויובל נגיע לממ"ד.
מתחילת המלחמה, האוויר שאני נושמת הוא רק לשם שמירה על יכולת התפקוד. בלי באמת להרגיש או לחיות. אם יש מישהו למעלה ששומע - בבקשה תחזיר לי, לנו, אוויר ראוי לנשימה. אשמח להצליח להכניס אוויר ליותר מארבע שניות.
