יוכבד (יוכק’ה) ליפשיץ היא אישה חזקה, אמיצה, שיש לה מה לומר והיא לא נרתעת מלומר זאת. באומץ ליבה היא הלכה לייסד קיבוץ על הגבול, לגדל בו ארבעה ילדים לתפארת, להתמיד בו בשנים קשות ולהאמין בטוב. לפני שבועיים וחצי נחטפה מביתה, ליד גדר הגבול, הוכתה, עונתה ושרדה. בעלה עודד הופרד ממנה וגורלו לא נודע. אנחנו חברים קרובים. מה שהתחיל, כמו הרבה התחלות בישראל, ביחידת מילואים משותפת, צמח למשהו הרבה יותר עמוק, הרבה יותר מחייב. אהבה מקודשת בדם, כתב חיים גורי בשיר הרעות.
אבל לא על הרעות אני מבקש לספר כאן אלא על הרעל. אור לאתמול המתנתי לה עם ילדיה במסדרון בית החולים איכילוב. ליפשיץ ושכנתה בקיבוץ ניר עוז, נורית קופר, ירדו מהיסעור שהביא אותן מניצנה. למרות הסבל שעברה היא הייתה במלוא כוחה. בשעות הבאות היא ניצחה על השילוב הבלתי אפשרי בין שמחה ליגון, בין רווחה לחרדה, שנפל עלינו במלחמה הארורה הזאת. כל מה שנאמר, נאמר באהבה ובשכל.
ואז התחילו הלחצים. ערוצי הטלוויזיה משדרים נון־סטופ, והם זקוקים נואשות לחומר. הכל כשר: חנופה, תחנונים, הבטחות, איומים. כל אחד חייב להיות ראשון; כל אחד דורש בלעדיות. בני המשפחה, שבמשך שבועיים נזקקו לעזרת התקשורת כדי להציף ברבים את סבלם של בני הזוג, את הסיוע ההומניטרי שהגישו כל השנים לשכניהם הפלסטינים, הכל בתקווה שמישהו בעזה עוקב אחר הראיונות ומתרשם, נדרשו להחזיר טובה תחת טובה. לתוך הקלחת הזאת נכנסו דוברים ויחצנים, רשמיים ולא רשמיים. הנייד של דניאל, הנכד שקיבל על עצמו את הטיפול בתקשורת, כרע תחת העומס. את המסדרון שמוביל למחלקה פקד מפעם לפעם מפיק של ערוץ טלוויזיה. הוא בא כדי להבטיח שאף ערוץ מתחרה לא חדר פנימה.
בסוף החליטו במשפחה לכנס מעין מסיבת עיתונאים: היא תצא מהחדר שבו היא מאושפזת ותספר את הסיפור שלה לכולם. כך אף אחד לא יקופח.
כדרכה, יוכבד אמרה את האמת, לא עיגלה פינות, לא עשתה הנחות. דיברה על הממשלה שהפקירה את הקיבוץ שלה לחמאס, דיברה על התופת שעברה מידי חוטפיה, ודיברה גם על הטיפול הסביר שקיבלה מחמאס בימים הבאים. היא רצתה לדבר ודיברה: גם אם הייתה מקבלת תדריך מכל מהנדסי התודעה בצבא, בשב"כ ובלשכת ראש הממשלה ספק אם הייתה מצייתת. יוכבד ליפשיץ חיה את האמת שלה.
אגב, את מסדרון בית החולים גדשו לפנות בוקר עשרות קצינים במדים, תתי־אלופים ואלופי משנה. מה הם עשו שם, בין הרופאים, האחיות והקרובים משתי המשפחות, לא ברור. אולי אני עושה להם עוול, אבל המראה חיזק את התחושה המטרידה שמלווה אותי מאז השבת ההיא: צה"ל נוכח בעודף במקום שבו הוא לא נחוץ, ונעדר במקום שבו הוא צריך להיות.
השאלה חוזרת אל בית החולים. בלי קשר למה שנאמר בשידור אתמול, לא נכון לחשוף אדם שעבר טראומה קשה, בלתי אנושית, למסיבת עיתונאים בשידור חי. עם כל הכבוד לצימאון לרגש, לדרמה ולרייטינג, צריך לתת לאנשים לעבד את האסון, להכיל אותו. לא רק דובר בית החולים אשם, אשמים הרופאים שמאפשרים לחשוף כך את החולים שלהם. אני חושב שבאיכילוב מבינים את זה עכשיו.
רבים מאלה שצפו בשידור לא אהבו את התיאור שנתנה ליפשיץ לטיפול שקיבלו שכנתה והיא לאחר שהושלמה החטיפה. התיאור לא תאם את קו ההסברה הרשמי. הפרשנים באולפנים קראו לדבריה "פיגוע הסברתי". הם האשימו אותה בסיוע לחמאס.
פיגוע, לא פחות? סיוע לחמאס, לא פחות? פיגוע התרחש כאן ב־7 באוקטובר. הוא לא נפל עלינו מידי שמיים אלא מידי אדם, מידי ממשלה וצבא שכשלו. סיוע לרוצחי חמאס נתנו אחרים, לא יוכבד ליפשיץ. בכל מה שנוגע לנזק תעמולתי חמאס לא צריך לבנות על שתי החטופות שלו. הוא יכול לבנות על גל הירש, המתאם שמינה נתניהו לטיפול בחטופים.
הסברה היא עניין חשוב, ובימים אלה היא עניין חשוב במיוחד. אבל מול הבעיות האמיתיות שהקטסטרופה ב־7 באוקטובר הציבה מולנו בעיית ההסברה היא גזר גמדי. גרוע מזה, היא בריחה מהשאלות האמיתיות שעומדות על סדר היום אל הביצה המוכרת של מה זה אמר ומה ההוא אמר ומה יגידו עלינו הגויים.
אמת, זה הסולם שהחברה הישראלית זקוקה לו כדי לצאת מהבור. מי שלא מבין את זה חי בישראל שלפני 7 באוקטובר.
נוספת לכך החוצפה, הנבזות. קודם מתחנפים, מזייפים חיבוק, מפברקים דמעה, אחר כך מתנפחים ומטיפים מוסר מהאולפן הממוזג. בלי למצמץ טופלים על אישה שלא עשתה מניפולציה בחייה – קנוניה אפלה עם רוצחים. כמו נחש שממשיך לנוע גם אחרי שאיבד את הראש, ממשלה אין לנו אבל מכונת הרעל שיצרה ממשיכה לעבוד.
גם אם יוכבד הייתה מקבלת תדריך מכל מהנדסי התודעה בצבא, בשב"כ ובלשכת ראש הממשלה ספק אם הייתה מצייתת. אמת, זה הסולם שהחברה הישראלית זקוקה לו כדי לצאת מהבור
