גם בימים הרבה יותר נורמליים, האובססיה הלאומית ל"הסברה" (מהות, תכלית, חשיבות) היא אירוע מתחום בריאות הנפש: ספק אם יש עוד אומה שעוסקת באופן כה נרחב בתדמית שלה וביכולת לשפץ אותה, כאילו שמילים או סרטונים או אתגרים בטיקטוק או אנגלית מושלמת הם נשק שובר שוויון, ואם רק יהיה לנו מספיק ממנו אז נקבל חיבוק וקוביית שוקולד. מלבד העובדה שהתפיסה הנ"ל לא מסתדרת עם תודעת העומק הישראלית (העולם כולו נגדנו), המציאות כבר מזמן המשיכה הלאה, לג'ונגל שנשלט ברובו על ידי תיבות תהודה ברשתות החברתיות ומנגנוני פרופגנדה משומנים.
אבל בעיתות מלחמה, ועוד אחת שנפתחה במכה פסיכולוגית קטלנית, ההיסטריה סביב ה"הסברה" כבר מגיעה לממדים שמצדיקים חלוקה המונית של ואליום. כמובן, הכוונה היא לא לאירוע מז'ורי ואסטרטגי, כגון המאמץ להפריך את הבדיה שלפיה צה"ל הפציץ בית חולים בעזה, ערב ביקור תמיכה קריטי של נשיא ארה"ב. זה היה רגע שבו "הסברה" היא להבדיל בין אמת לשקר ובין מוסר לרשע.
לעומת זאת, ההיטפלות להצהרה של אישה בת 85 שלפני כמה שעות שוחררה משבי חמאס והעזה לספר שהיחס של החוטפים היה סביר – אחרי שאמרה במפורש שעברה גיהינום – היא כבר הסלמה בדרגות הטרלול. בחמ"ל של אילה חסון (כאן 11), למשל, תהה תא"ל (מיל') אמיר אביבי איך המדינה לא מנעה מיוכבד ליפשיץ לפתוח את פיה. גילי כהן ורועי שרון הזכירו לו שליפשיץ היא אזרחית. לפי תגובתו נראה שאביבי לא הכי מבין את הקונספט, כיאה ליו"ר תנועת "הביטחוניסטים" שמדבר על "עולמות התוכן" של חיל ההנדסה.
אלא שגם הדיון הלגיטימי על מה היה צריך לעשות ומידת ה"נזק" שיקפו יציאה מפרופורציות, כאילו כותרת מעפנה ב"סקיי ניוז" הופכת את חמאס לצבא הישע. כשדפנה ליאל (קשת) אמרה את המובן מאליו, שהטקסט המצמרר של ליפשיץ חשף כיצד גיבורה אמיתית התמודדה עם ארגון שלא בוחל בחטיפת קשישות והכאתן בדרך, הסתכלו עליה בפאנל של רפי רשף כאילו היא נחתה מהירח. אביב בושינסקי מיהר להרצות בפניה על החשיבות של "ברייקינג ניוז" (כידוע ליאל עובדת במדיה מאתמול) כאילו שנגמר הסיפור: מעתה דעת הקהל העולמית תקרא להזמין את החופשה הבאה ברשת מנהרות המלון של חמאס.
ונדמה שאובססיית ה"הסברה", מעבר לנימוקים נקודתיים (כגון הנוכחות המסיבית של "יועצים אסטרטגיים" בשיח), נובעת מתוך רצון לקבל תחושה כוזבת של שליטה ועשייה, ובכך בעצם להדחיק את חוסר האונים שגורם הכאוס. אגב, דווקא בשל כך, תמוה לחשוב שיוכבד ליפשיץ חוללה איזשהו "פיגוע הסברתי": לראות אותה אחרי מה שעברה נתן יותר כוח, השראה וביטחון מכל נאומי ה"נכתוש/נפצפץ/נקרקף אותם" ביחד.
בקטנה
מלבד השאלה אם הפוסט הרקוב של השחקנית מאיסה עבד אלהאדי מצדיק מעצר (ואת החגיגות של המשטרה והפסטיבל שערכו עמליה דואק ועופר חדד כאילו חמאס הוכרע), ההחלטה של HOT להסיר את הסדרה "מתים לרגע" (שנגמרה ב־2017 , כן?) שבה השתתפה השחקנית היא צעד פופוליסטי ומיותר. במה חטאו יוצרי ויוצרות הסדרה, יתר השחקנים והשחקניות וכל האנשים שעבדו עליה קשה? עם כל הכעס על עבד אלהאדי, שלא תקבל תפקיד בישראל גם בסרט סטודנטים, HOT בעיקר קוששו לעצמם יח"צ ציני: הרי לא זכור שהם הורידו את "זגורי אימפריה" מה־VOD אחרי שמשה איבגי הורשע בעבירת מין.
