קיץ 1976, גרעין גדי"ש מגיע לנחל עוז. חבורת נערות ונערים, ממקומות שונים בארץ, מתקבצת לגרעין נח"ל אחד, שנשלח לקיבוץ הראשון שהוקם בארץ על ידי הנח"ל.
זוכרת את ההרגשה המשותפת: הגענו לגן עדן. מצאנו מקום קסום, שופע ירק, ילדים יחפים רצים בשבילי המשק, אנשי אדמה ואוהבי הארץ. מצאנו גם אהבות. כאן הכרתי את מי שיהיה לאהבת חיי, שעתיד להיות בעלי ואב ילדיי.
את הימים חילקנו בין שהות בקיבוץ לשירות צבאי. עבדנו בענפי המשק השונים, חיינו בתחושה של חופש אמיתי, של ביטחון מוחלט. מעולם לא נעלנו את דלתות הבתים. הכל היה פתוח, נגיש. בשבתות נהגנו "לקפוץ" לעזה לקנות חומוס טעים, מה שנשמע לי היום בגדר הזוי. גם לאחר שעזבתי את הקיבוץ, נחל עוז נשאר עבורי מקום מבטחים. הגענו אליו לביקורים, גם ילדינו חוו את התחושה של השקט והביטחון האין־סופי.
בקיץ האחרון הגענו לשם לפגישת גרעין. טיילנו בשבילי המשק, וחברי הגרעין, שנשארו בקיבוץ, סיפרו בגאווה איך כל יחידות הדיור במשק מאוכלסות, אמרו שהקיבוץ השתקם מאז צוק איתן.
ביום שבת, ב־7 באוקטובר, הפך באחת גן העדן לגיהינום. נשים וגברים וילדים בקיבוץ נרצחו בדם קר ע"י מרצחים בני עוולה, אחרים נלקחו בשבי חמאס. השבוע חזרתי מהלווייתה של מעיין עידן, שנרצחה, בעוד אביה צחי מוחזק עדיין בשבי חמאס. המונים הגיעו, חלקם חברי קיבוץ שהכרתי בצעירותי. ההלם, העצב, ניכרו בפניהם. פגשנו את דבורל'ה, אמו של צחי וסבתה של מעיין, התחבקנו. שאלתי את עצמי מאין היא שואבת את תעצומות הנפש שלה.
אני שואלת את עצמי כיצד ואם בכלל אפשר להשתקם מחלום הבלהות הזה. בינתיים אין לי תשובה.
