בבוקר יום שבת, כשהתחלנו לעבוד בביה"ח סורוקה במתכונת מלחמה, שובצתי, כאחות אחראית בחדר ניתוח, למשמרת ערב. כל חדרי הניתוח עובדים בלי הפסקה.
קיבלתי הודעה על נער בן 16, שהגיע עם פציעת קליע בבטן. הוא בהכרה.
אני מנסה להרגיע אותו בזמן שהוא מבקש ממני לשמור לו את הקליע, לעשות ממנו שרשרת, מעין מזכרת.
לאחר שהקליע הוצא, צירפתי אותו למסמכים ומיד נכנסתי לניתוח נוסף. לאחר מכן ניגשתי לחדר ההתאוששות, לשאול לשלומו ולהגיד לו ששמרנו את הקליע.
כיוון שהיו כל כך הרבה מטופלים וחששתי שהשקית עם הקליע עלולה ללכת לאיבוד, יצאתי אל אזור ההמתנה של המשפחות כדי למסור את הקליע להוריו.
הכרזתי בשמו ושאלתי אם יש מישהו מהמשפחה שלו. ניגשו אליי שני אנשים מבוגרים והציגו את עצמם כסבתא וסבא שלו. "הוא עדיין לא יודע", אמרו לי, "אבל אמא ואבא שלו נרצחו כששכבו עליו והגנו עליו בגופם".
הדמעות שלי החלו לזלוג בלי שליטה. ניגש גם דודו של הנער. התחבקנו כולנו, מסרתי להם את הקליע של אותה שבת שחורה.
