בניגוד להאשמות שנשמעו בישראל, דווקא הכעס על הראיון שהעניקה יוכבד ליפשיץ בת ה־85 לאחר ששוחררה משבי חמאס – ולא הראיון עצמו - הוא הבעיה של ההסברה הישראלית. ליפשיץ, כידוע, תיארה את מה שעברה כ״תופת״, אבל גם ציינה, בכנות ובעוצמה נפשית, שבעת השבי היחס כלפיה היה טוב.
רבים בישראל ראו בכך מעין ״מתנה״ לתעמולה של חמאס. אבל מי שחושב כך, בעצם סבור שכל מה שההסברה צריכה לעשות הוא להראות את אכזריות חמאס - וכולם יתמכו בנו. עובדה היא שהמצב אינו כזה. מי שלא מבין את ישראל לאחר הזוועות שנחשפו בכל רחבי העולם, לא יבין אותנו לעולם, גם אם ליפשיץ הייתה רק בוכה. ולהפך: כל מי שראה בת 85 משחזרת כיצד נחטפה על אופנוע ואיך, גם לאחר שחרורה, החליטו בחמאס להותיר את בעלה, בעשור התשיעי לחייו, בשבי - אמור להבין את האכזריות, ואת העובדה ששמרו עליה בשבי מתוך אינטרס של חמאס.
הסכסוך הישראלי־ערבי הוא מורכב. יש שרואים אותנו כדוד מול גולית ותומכים בנו, ויש שרואים את הפלסטינים כדוד מול גולית ועוינים לנו – אבל האמת היא שבמובנים רבים שני הצדדים הם גם דוד וגם גולית כאחד. במקרה הנוכחי של התקפת חמאס, הסיפור לא מורכב. יש לנו מקרה של שחור מול לבן, את הרצחניות והאכזריות אי־אפשר להצדיק בשום מובן. ולכן ההסברה הישראלית צריכה לצאת מתוך נקודת מוצא שמשוכנעת בדרכה. שיכולה להרשות לעצמה להראות עד כמה ליפשיץ היא ישראלית ואמיצה, שבכנותה מודה שלפחות בימי השבי לא פגעו בה.
אדרבה: ההתעקשות שלה לומר ״שלום״ לאיש חמאס שליווה אותה לא הייתה מתוך חיבה, או ״תסמונת שטוקהולם״ עם החוטף, כפי שרבים הבינו. מה שליפשיץ רצתה לומר באמירת השלום לאיש חמאס הוא, שגם אם חטפו אותה – היא עדיין בן אדם, והיא אינה נחותה בעוצמתה מהשובה שלה. היא שווה לו, והיא תיפרד ב״שלום״, ולא במסכנות, גם כשהיא בנחיתות.
ליפשיץ, אפוא, יכולה להיות גיבורת ההסברה של ישראל – לא הבעיה שלה.
היחס המתלהם כלפי התנהגותה ודבריה מתקשר לעוד אי־הבנה של דעת הקהל הישראלית, הפעם בנוגע לכניסה הקרקעית, כלומר להמתנה הארוכה לה. מבעד לערפל הקרב ולהדלפות השונות, קשה לדעת אם ישראל מתמהמהת בשל ניסיונות להציל את החטופים, בגלל דרישת האמריקאים, או משום מתחים הרסניים בין ההנהגה המדינית לצבאית. אבל ככל שחושבים על המצב בקור רוח, מה שבטוח הוא שאם חמאס תיכנן את ההתקפה בכזו מקצועיות, הם ודאי נערכו גם לתגובה ישראלית קשה. סביר שהם מאמינים שכשניכנס קרקעית, נסתבך שם עד שהעולם יתערב ובכך הם יציגו ניצחון.
מה שהם לא העריכו הוא שלישראל יהיה זמן, בגיבוי בינלאומי, להמשיך לכתוש מהאוויר ולתת להם להירקב במנהרות עד שלא תהיה להם ברירה אלא לצאת משם מותשים, ולהתמודד איתנו בנחיתות. להמתנה עלולות להיות השלכות בעייתיות מבחינת החדות של הצבא, הנזק למשק ובעיקר דעת הקהל בישראל שמצפה ש"נסגור חשבון". אבל אלא אם יש תוכנית סודית שתפתיע אותם, היא יכולה להיות אסטרטגיה מבריקה אם האמריקאים והאירופים יספקו לנו גב כלכלי וגיבוי מדיני. הבעיה העיקרית טמונה בכך שהגישה הזו מצריכה את מה שאין לנו: הנהגה שלא נסחפת אחר הציבור וסבלנות. אולי זה עוד אחד מהמבחנים שלנו לאחר האסון – להצליח לגבור על האופי והנטייה הישראלית.
